בן אנד ג'ריס, נפתלי ואבתיסאם: הלגיטימציה לחרם באה מתוך הממשלה

לרגע אחד אפשר היה לשאוב עידוד מתגובותיהם הלוחמניות של ראשי הממשלה לפיד־בנט להודעת החרם של מותג הגלידה האהוב. "בן אנד ג'ריס החליטה למתג את עצמה כגלידה אנטי־ישראלית", צייץ בנט בעזוז, והבטיח: "החרם לא עובד ולא יעבוד, ונילחם בו בכל הכוח".

אני לא בטוח שהגלידה האנטי־הישראלית הראשונה בתולדות הציונות תיבהל מציוצים, אבל הנזיפה הטלפונית של בנט במנכ"ל יונילוור, שמחזיקה במותג הגלידה, ופנייתו של שר החוץ לפיד למושלים בארה"ב שיפעלו נגד המותג לפי החוק האמריקני נגד חרם - עשויות לסייע.

בן אנד ג'ריס אולי תחזור בה ואולי לא, אבל את האבסורד אי אפשר לטשטש: ראשי ממשלת ישראל מבקשים להפעיל לחץ וסנקציות נגד תאגיד שמחרים התנחלויות - בשעה שבתוך ממשלתם יושבים שרים שמפלגתם תומכת באופן מוצהר ואף נלהב בחרם על תוצרת התנחלויות.

כשנחקק חוק החרם בשנת 2011 פשטו פעילי מרצ על חנויות ומרכולים, והצמידו מדבקות "יוצר בהתנחלות" לתועלת הציבור. ב־2015 הגישה מרצ הצעת חוק לסימון מוצרי התנחלויות, ולפני שנה וחצי הודיע ח"כ מוסי רז ש"מרצ תומכת בהחרמת מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות".
התמיכה של מרצ בסימון ובהחרמה של מוצרי התנחלויות - ומן הראוי לבדוק גם את עמדותיה של רע"מ ושל אי־אלו חברים במפלגת העבודה - היא עמדה אידיאולוגית עקבית ומוצקה. מרצ לא חזרה בה מעולם - ומדוע בעצם שתחזור בה? זו זכותה. אבל כשהיא נכנסה לקואליציה, היא הביאה איתה לממשלה את העמדה הזו. שריה אולי יימנעו מקידום בפועל של חרם במסגרת תפקידם, אבל אין לצפות מהם וממפלגתם להתפרק מכל ערכיהם ועמדותיהם עם כניסתם לממשלה.

במילים אחרות, כשלפיד ובנט מנופפים באגרופים מאיימים מול תאגיד "הגלידה האנטי־ישראלית" ומציגים את החרמת ההתנחלויות כ"כניעה מבישה לאנטישמיות, ל־BDS ולכל מה שרע בשיח האנטי־ישראלי והאנטי־יהודי", כפי שצייץ לפיד, הם שוכחים לציין שחברה משמעותית בממשלתם תומכת בחרם כזה באופן מוצהר - כלומר, שהם עצמם נכנעו "כניעה מבישה ל־BDS", ויותר מזה: העניקו לתומכי החרם לגיטימציה פוליטית.

איזו אמינות יש לקריאות הקרב שלהם, כשבתוך ממשלתם יש תמיכה בהחרמת התנחלויות? איך אפשר לדרוש מגורמים בחו"ל לנקוט סנקציות על מחרימי התנחלויות, בזמן שהם עצמם מפקידים שני מיניסטריונים חשובים בידיה של מפלגה שתומכת בחרם כזה? איך הציבור יכול להאמין לזעם הקדוש של בנט, כשאלה הגורמים שהוא עצמו גאל מהשוליים הקיצוניים של הפוליטיקה, והביא אל לב־ליבה של הממלכתיות הישראלית?

מה שנחשף כאן הוא תקרת הזכוכית הנמוכה עד רצפתית של קונספציית ה"אין אידיאולוגיה" של ממשלת לפיד־בנט. "הניסיון המעניין" של "דו־קיום" בין אלמנטים כל כך מנוגדים, מתוך הנחה ש"אפשר לקדם עכשיו את ה־80 אחוז שעליהם מסכימים", ואת "ה־20 אחוז שעליהם חלוקים לדחות לאחר כך" - מתגלה יום אחר יום כמופרך.

המחשבה שניתן להתמקד בכל מה שאינו נתון במחלוקת, ולשים בצד פערים אידיאולוגיים, עומדת בסתירה קולנית למציאות חיינו. כמעט שלא חולף יום מבלי שהממשלה נדרשת לסוגיות ליבה עקרוניות, שעומדות בלב הפולמוס האידיאולוגי של ישראל: חופש הפולחן בהר הבית, פינוי ח'אן אל־אחמר - ובאיזה מחיר, היחס הממלכתי לאנטישמיות ולביקורת על ישראל, יחסי דתיים־חילונים - תראו בכמה סוגיות ליבה עסקנו רק בשבוע האחרון. לא רק שהמציאות הטעונה והנפיצה תחזור ותנשוך את הממשלה האנטי־אידיאולוגית הזו בישבן על בסיס יומי, בסופו של דבר יהיה קשה להתעלם מכך שגם את ה־20 אחוז ה"לא אידיאולוגיים" הממשלה הזו לא מצליחה לנהל בווירטואוזיות מרשימה במיוחד, לרבות הטיפול בקורונה, שבורח לחבריה מבין האצבעות.

מה שהיה אולי חביב כניסיון לתרץ את הקמת הממשלה הזו ב"רצון טוב לשתף פעולה", מוצג עכשיו כאידיאל, כאיזה אקספרימנט פוליטי מתוחכם וחדשני. סטארט־אפ מבריק, שפותר אחת ולתמיד את המטרד המעיק הזה שנקרא "ויכוח". אבל החיים הם לא קומדיה רומנטית שאפשר לברוח אליה מהמציאות, ופוליטיקה לא יכולה להתנהל במונחים של אסקפיזם. אי אפשר לעשות אקזיט מהשאלות הקיומיות שעימן מתמודדת מדינת ישראל - אלא אם ויתרת כליל על השקפת עולמך. וזה, כנראה, הסיפור כאן.