הממשלה מקדמת בימים אלה שלושה מהלכים מרכזיים במהפכה המשפטית: הדחת ראש שב"כ והיועצת המשפטית לממשלה ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. המשותף להם: חתירתם תחת שלטון החוק. הממשלה מקדמת תפיסה שראש שב"כ, היועצת המשפטית והשופט צריכים רק לייצג נאמנה את עמדת הפוליטיקאי, שיחליט לבד מה דרישות החוק. זו עמדה שחותרת תחת מהות הדמוקרטיה. בדמוקרטיה אכן חיוני שהממשלה תוכל לקדם את מדיניותה, אולם זאת בכפוף לאיזונים ולבלמים שיבטיחו את כפיפותה לחוק, ובהם ביקורת שיפוטית ושלטון החוק, שבמסגרתו חובה על כל זרועות המדינה לפעול כחוק.
נתחיל בראש שב"כ. ברור ששב"כ צריך לממש את מדיניות הממשלה, אולם ברור ששב"כ כפוף לחוק, שקובע כי עליו לפעול באורח ממלכתי. ראש הממשלה כופר במחויבותו של ראש שב"כ לממלכתיות ולחוק, כשהוא שואף להדיחו בתואנה שאין לו אמון בו. למעשה, ראש הממשלה רוצה נאמנות אליו ולא לחוק, ואת זה לא מצא אצל ראש שב"כ, שלא מסמס את החקירות על לשכתו.
מקל וחומר נכון הדבר ליועצת המשפטית לממשלה. ברור שהיא צריכה לסייע לממשלה לממש את מדיניותה, אך תוך שמירה על החוק. כשהממשלה רוצה להדיחה בשל עמידתה על החוק במקרים שבהם לדעתה הממשלה ביקשה לחרוג ממנו - היא כופרת בכפיפות היועצת המשפטית לשלטון החוק ודורשת שתייצג רק את הממשלה.
על אחת כמה וכמה נכון הדבר לשופטים. בבסיס רצון הממשלה לחוקק שפוליטיקאים ונציגיהם יוכלו לקבוע בעסקות פוליטיות מי יהיו השופטים - בכל בתי המשפט - עומד הרעיון המעוות ששופט צריך לייצג את עמדת הפוליטיקאים. אולי ביחס לבית המשפט העליון, שמכריע בסוגיות חוקתיות, אפשר לטעון בזכות שיקוף תפיסות עולם, אבל איזו הצדקה יש לייצוג פוליטי בבתי משפט השלום? זו חקיקה שחותרת תחת עצם תכלית השפיטה, שנועדה להכרעה לפי חוק בלבד, ולא לייצוג עמדה פוליטית שלשמה נבחרת הכנסת. דבר זה נכון לבית המשפט העליון, וכמובן גם ליתר הערכאות.
עתה ראש הממשלה גם כופר בחובתו לציית לבית המשפט, אם יאסור עליו להדיח את ראש שב"כ. לשיטתו, בניגוד לעקרון הפרדת הרשויות, הממשלה תחליט מה סמכותה כאשר מתעוררת טענה שהיא חרגה ממנה. בתשתית כל הדברים האלה עומדת הכפיפות של כולם לחוק, ולא לפוליטיקאי. לפני יותר מאלפיים שנה ניסח את הדברים הפילוסוף היווני אריסטו, כאשר דן במהות הדמוקרטיה (אריסטו, "הפוליטיקה", ספר ד'). אריסטו הבחין בין דמוקרטיה שבה האזרחים חולקים בשלטון אבל החוק מכריע, לבין דמוקרטיה שבה העם מכריע ולא החוק. בדמוקרטיה מהסוג השני מנהיגים פופולריים עולים לגדולה ומושלים באמצעות החלטות ולא לפי חוק. כפי שהסביר אריסטו, אפשר לטעון שדמוקרטיה מעין זו אינה באמת משטר דמוקרטי, משום שמקום שבו אין שלטון חוק אין בכלל משטר, שהרי בכל משטר החוק מכריע.
זה מה שעומד להכרעה בימים אלה. האם ישראל תישאר משטר דמוקרטי שבו החוק מכריע, או משטר פופוליסטי־אוטוריטרי שבו ראש הממשלה עומד מעל לחוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו