"הדמוקרטים": בין דת לפונדמנטליזם

בישראל מגיע לשיאו אתגר הפונדמנטליזם של "דת הדמוקרטיה". הפונדמנטליזם הוא תופעה ידועה בכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, ומהווה גרסה קיצונית של הדת. בספרו "פרידה משרוליק", פרופ' עוז אלמוג דן בשינוי הערכים באליטה הישראלית, ובתוכו עליית האמונה הדמוקרטית. בדומה לדת רגילה, היא כוללת פולחני דמוקרטיה, ואף יש לה אדמו"ר חילוני כאהרן ברק ואת בג"ץ כסנהדרין חילונית.

פרופ' יובל אלבשן תיאר את הפונדמנטליסטים מבין מתנגדי הרפורמה המשפטית כנטורי קרתא של הדמוקרטיה וכפלג התל־אביבי, בהנגדה לפלג הירושלמי החרדי המפורסם. אם תרצו, חסידות (שקמה) ברסלר.

הפונדמנטליזם שונה מן הדת הרגילה. הפונדמנטליסטים רואים עצמם כמעצור האחרון לפני מה שהם רואים כמשבר והידרדרות של החברה. תחושת הסכנה המיידית - המדומיינת, כפי שראינו בעשרות שנות שיח "קץ הדמוקרטיה" - מביאה אותם לתפיסת המציאות כמשחק סכום אפס, שבו הכל או לא כלום. העולם נתפס כמחולק לשחור ולבן, לטובים ולרעים, לבני אור הנלחמים בבני החושך.

הפונדמנטליסטים "הדמוקרטים" לא יתארו את תומכי הרפורמה, או את התומכים בצעדים כמו פיטורי היועמ"שית וראש שב"כ, כיריבים פוליטיים - אלא כאויב מסוכן שיש להכריע. זה ניכר במסר החוזר אצל הקיצונים שבהם: "אנחנו לא אחים". השימוש במונח "מלחמת אזרחים" אינו מקרי, לעומת "מלחמת אחים".

בשם ההגנה על הדת, הפונדמנטליסטים מפתחים אידיאולוגיה חדשה, המדגישה רק רכיבים מסוימים של המסורת תוך פירושם מחדש. הפונדמנטליזם "הדמוקרטי" משתקף בתפיסה המעוותת שדמוקרטיה יש רק אחת, כמו זו שהם רואים, ואין טווח ומגוון אפשרויות למימושה.

הפונדמנטליסטים מכריעים בלעדית ללא משא ומתן או פשרה מהי דמוקרטיה, מה חשוב בה ומה לא. בהקשר זה, הם עשויים להתרחק מהדמוקרטיה במובנה הבסיסי והמקורי ולהמשיך לטעון שהם נושאי דגלה היחידים. לדוגמה: הבחירות ותוצאותיהן, רכיב מהותי להגדרת הדמוקרטיה, הפכו לרכיב משני יחסית. בית המשפט והפרקליטות, לעומת זאת, הפכו בעיניהם לחזות כל הדמוקרטיה, על חשבון עקרון הפרדת הרשויות.

סימן היכר ידוע של הפונדמנטליסטים הוא האמונה שרק בידיהם האמת המוחלטת. לכן הם לא יסכימו לנהל משא ומתן ולהגיע לפשרה, שהם דווקא חלק מהותי של התרבות והתהליך הדמוקרטיים. מכאן מובן מדוע הם הכשילו בעבר כל פשרה בנושא הרפורמה.

במסורת היהודית ידוע המדרג ההלכתי הקובע שמצוות מסוימות חשובות במיוחד, ועליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". לעומת זאת, חובה לעבור על המצוות האחרות אם החיים תלויים בכך. אך בשעת השמד של גזירות קשות ומאבק דתי קיומי, חובה על המאמין להקריב את חייו אפילו על שרוך נעל. הדבר ניכר בחוסר הנכונות של הפונדמנטליסטים לדון אף ברכיבים שוליים משאריות הרפורמה. הפונדמנטליסטים חייבים אויב שמולו הם מגדירים את עצמם, שנגדו הם נאבקים ושלמאבק בו הם מגייסים את הנאמנים. לפני הקמת הממשלה היו אלה אבי מעוז ומפלגת נעם, מייד לאחר מכן הרפורמה ומוביליה, ובמקביל - תמיד יהיה שם נתניהו, הדמון האולטימטיבי.

המטרה אצל הפונדמנטליסטים מקדשת את האמצעים: איום בסרבנות עד פגיעה בכשירות המבצעית, חסימות כבישים, קריאה למשיכת כספים מהמדינה, גיוס תמיכה מגורמים זרים, פריצה אלימה למכון מחקר, השתקת היריבים במרחב כמו האקדמיה ועוד. עתה, בעקבות האדמו"ר, הקיצונים לא בוחלים גם במלחמת אזרחים.

בדומה לכל דת, הרוב הגדול של המאמינים בדת הדמוקרטיה אינם פונדמנטליסטים. זה ניכר בקושי של הפונדמנטליסטים לגייס את המוני התומכים לפעולות מחאה קיצוניות. עם הפונדמנטליסטים כבר אין מה לדבר. השאלה היא עד כמה לרוב מאמיני דת הדמוקרטיה יש את הכוח לדחות ולבלום את הפונדמנטליזם הקיצוני במחנה שלהם.