רקוויאם למפלגת העבודה - חלק ב'

סיפורה של מפלגת העבודה הוא מהסיפורים העצובים ביותר בפוליטיקה הישראלית. בתחילת דרכה, בגלגולה הקודם כמפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) בראשות דוד בן־גוריון, היא היתה המפלגה שהובילה את היישוב היהודי לעצמאות לאחר אלפיים שנות גלות. מאז שנת 1968, עם האיחוד עם אחדות העבודה ורפ"י, ועד סוף המאה ה־20, בשמה החדש - "מפלגת העבודה" - היא ייצגה יותר מכל מפלגה אחרת את הזרם המרכזי של החברה הישראלית. בצד ערעור ההגמוניה של העבודה כמפלגה הגדולה בישראל בעקבות ניצחון הליכוד במהפך ההיסטורי ב־1977, לקראת סוף שנות ה־90 המשיך מעמדה של "העבודה" להתערער בציבור הישראלי, לאחר שמספר המנדטים שבו זכתה בבחירות הלך וירד. כך איבדה את מעמדה כמפלגה שמובילה את גוש המרכז־שמאל.

מנגד, בו בזמן החלו לקום חלופות פוליטיות אטרקטיביות יותר במקומה. נוסף על כך, ככל שחלפו השנים והתכווצו המנדטים, כך הלכה מפלגת העבודה ושברה שמאלה מבחינה אידיאולוגית, דבר שהרחיק אותה מהזרם המרכזי של החברה הישראלית.

וכך, ממפלגה שייצגה את הזרם המרכזי, שבבחירות 1992 זכתה ב־44 מנדטים בהובלת יצחק רבין, בבחירות 2022 היא בקושי הצליחה לעבור את אחוז החסימה עם ארבעה מנדטים בלבד, כאשר בראשה עמדה מרב מיכאלי, שבמו ידיה האיצה את הפיכתה של מפלגת העבודה למפלגת שמאל שולית.

ההשוואה בין בחירות 1992 לבחירות 2022, כפי שניתן לקרוא בספרי החדש "התרסקות - מפלגת העבודה 2024-1992", ממחישה היטב את התרחקות המפלגה מהזרם המרכזי, לצד השבירה אל השמאל האידיאולוגי. כך, למשל, בבחירות 1992 היתה רשימת המפלגה לכנסת מגוונת מאוד. לצד אנשי צבא בכירים, הרמטכ"לים לשעבר יצחק רבין, שכאמור הוביל את המפלגה ונתפס כנץ מדיני, ומרדכי (מוטה) גור, אלוף (מיל') אורי אור, ותתי־האלופים בנימין בן־אליעזר, אפרים סנה ואביגדור קהלני, כיהנו ברשימה גם אנשי אקדמיה, ובהם הפרופסורים למשפטים דוד ליבאי ושמעון שטרית. לצידם שובצו ברשימה ראשי ערים ומועצות, ובהם אברהם (בייגה) שוחט מערד, עמיר פרץ משדרות, רפאל אלול ממזכרת בתיה, אלי דיין מאשקלון, שלמה בוחבוט ממעלות תרשיחא ויוסף ונונו מקריית מלאכי. למרות הדימוי האשכנזי של מפלגת העבודה, שליש מחברי הכנסת שדורגו ב־15 המקומות הראשונים היו בני עדות המזרח.

לצד הישג מרשים בערים המזוהות עם מצביעי המרכז־שמאל (39% בתל אביב, 50% בגבעתיים, 43% בהרצליה ו־46% ברמת השרון), לא מפליא שבבחירות 1992 הצליחה מפלגת העבודה בראשות רבין למשוך קולות רבים בערים המזוהות עם גוש הימין. באשדוד זכתה ב־33% מהקולות, באשקלון ב־30%, בבאר שבע ב־34% ובדימונה ב־29%.

אולם בבחירות 2022, כאשר הובילה אותה מרב מיכאלי, ומאחוריה דמויות המזוהות עם השמאל הישראלי, התוצאה היתה שונה. התבטאויותיה החוזרות ונשנות שהיא ממשיכת דרכו של רבין - טענה שבינה לבין המציאות אין כל קשר, לא שינתה את העובדה שמפלגת העבודה בראשותה התרחקה מהזרם המרכזי של החברה הישראלית ושברה שמאלה מבחינה אידיאולוגית, דבר שכאמור התבטא בתוצאות בקלפי. מפלגת העבודה הפסיקה למעשה להתקיים בערים המזוהות עם מצביעי הימין (העבודה זכתה ב־1% מהקולות בלבד באשדוד, באשקלון ובדימונה, וב־2% בבאר שבע), והתרסקה גם במעוזיה המסורתיים: 9% בתל אביב, 10% בגבעתיים, 6% בהרצליה ו־7% ברמת השרון.

מפלגת העבודה ידעה ימים יפים בפוליטיקה הישראלית כאשר הובילה את מדינת היהודים במשך שנים רבות, אולם האיחוד עם מרצ והקמת מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן - מפלגה שלמעשה מייצגת נאמנה את הטרנד העולמי של השמאל, מהווים סופה של תקופה.