השבוע חרגתי ממנהגי וחתמתי על מכתב פומבי שנכנס לקטגוריית "בעד הטוב ונגד הרע", מכתב של מילואימניקים ומשפחותיהם - "צו 8 למדינת ישראל".
יחד, כמה חברים שנושאים בנטל, פנינו להנהגת המדינה וביקשנו - תעצרו. "תזכרו שאתם שולחים אותנו ברגעים אלה שוב לשדות הקרב על כל המשתמע מכך. תעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי לעצור". יחד, ביקשנו להירגע מקרב האיומים וההאשמות שמטיס אותנו בחזרה ל־6 באוקטובר, וכל זה בזמן לחימה חזיתית בעזה.
המכתב הזה לא יודע מאיפה להתחיל להניח את הפלסטר או את משחת ההרגעה, ולכן הוא זועק לכולם. הוא זועק לממשלה ולאופוזיציה, הוא זועק לנשיא העליון וליועמ"שית, הוא זועק למנהיגי המחאה ולתקשורת.
המכתב הזה רוצה להגיד שאי אפשר לשלוח חיילים לחזית כשהבית בוער. את החץ הראשון הוא יורה כלפי הקואליציה והממשלה. ממלכתיות, משום מה, הפכה למילת גנאי בימין. כאילו מדובר בקללה שמטשטשת עקרונות, נכנעת לשמאל ומחבקת את האליטות. כמה נוח.
במקום להתמודד עם האחריות הכבדה שמוטלת על מי שרואה את עצמו כבעל הבית של המדינה, קל יותר להפוך את הממלכתיות לאויב. אבל ממלכתיות אמיתית היא היכולת לומר: אנחנו כאן כדי למשול - לא כדי להתחשבן. ממלכתיות זה לא לצנזר ביקורת, אלא לדעת איך ולאן מנתבים אותה, וגם באיזה ווליום עושים את זה. כשהממשלה מבקשת לפטר את ראש השב"כ, ראוי להודות לו על שירותו רב־השנים. תודה אמיתית ומכל הלב, ושלום.
אין צורך ללוות את זה בגידופים ובצעקות או בראיונות מתלהמים. ההליך הזה הוא רגיש גם ככה, למה צריך להוסיף עוד קיסם למדורה? כך גם עם היועמ"שית, שאותה מבקשת הממשלה להדיח. יש בסיס איתן מדוע היועמ"שית הנוכחית חייבת ללכת הביתה, אבל כשהוא מלווה בהתלהמויות, בקללות ובדיבור מטונף, זה אוכל אותנו מבפנים.
הכל אישי אצל בהרב־מיארה, והרוב לא ענייני. אפילו ביהמ"ש העליון גלגל אותה מכל המדרגות. "אצבע בעין היא לא אצבע בסכר", אמר השר סער, אבל היא מסרבת להקשיב
נכון הדבר גם לראש הממשלה. הוא, ששולח עכשיו חיילים לחזית, לא יכול לצייץ בטוויטר באנגלית או להעלות סרטוני טיקטוק על הדיפ־סטייט. זה לא עובד יחד. את ראש השב"כ אולי חייבים לפטר, לצייץ על הדיפ־סטייט - ממש לא. מי ששולח חיילים לקרב - חיילים מכל קצוות העם, יש לו אחריות גם להרגיע ולא להתסיס.
קל להפנות את הביקורת רק כלפי הממשלה, אבל החץ השני שהמכתב משגר הוא לדרג המשפטי הבכיר, שהפך לקובע לא פחות מהממשלה. היועמ"שית ונשיא העליון הם קובעי סדר יום ומעוררי התנגשויות לא פחות מהשר אמסלם או לוין. היועמ"שית והמשנים שלה נכנסים בכוונה לכל קרב אפשרי באופן דווקני ומקומם.
הכל אישי אצל בהרב־מיארה, והרוב מאוד לא ענייני, אפילו בית המשפט העליון גלגל אותה מכל המדרגות לא פעם ולא פעמיים. "אצבע בעין היא לא אצבע בסכר", אמר השבוע השר סער, שמינה את היועמ"שית, אבל היא מסרבת להקשיב וממשיכה בריצת אמוק לתהום. החץ גם מופנה לבג"ץ ולנשיאו, שאחריות ציבורית מהותית בידיהם. בתחילת המלחמה, כשאומה שלמה נלחמה בחמאס, החליט בג"ץ לפסול את חוק יסוד הסבירות. בגלל המלחמה זה עבר בשקט, אבל לא לעולם חוסן.
אם נשיא העליון יושיט יד אמיתית, ולא רק במכתבים לתקשורת, אולי יהיה עוד סיכוי. פעם היתה תקווה שהגשר יהיה נשיא המדינה, אבל הרצוג אכזב פעם אחר פעם כשהוא אימץ עמדות של צד אחד בלבד.
מה הטעם במכתב כזה שלא מטיל אשמה ולא לוקח צד? השפעתו מוגבלת. אבל בתוך הכאוס הנוכחי, הקול הזה חשוב. הקול שאומר שיש כאן עוד צד, ולא רק שני צדדים שמוכנים להחריב את המדינה.
הצד הזה הוא זה ששולחים אותו עכשיו לשדה הקרב, לעוד תמרון ולעוד סבב, והוא מבקש לעצור את הטירוף. "אנחנו לא יכולים להילחם עם לב קרוע", כתבנו שם, וזו זעקתם של הנושאים בנטל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו