המציאות שהוכרזה לאחרונה כי שנת 2025 צפויה להיות אף היא שנת לחימה, נכון שתוביל אותנו לתת את הדעת על שאלת השותפויות האזרחיות בזמן התנהלות מערכה עצימה. עם פתיחת מלחמת חרבות ברזל ראינו מעגלים אזרחיים רבים שבהם השתתפו מגוון המגזרים והזרים בחברה הישראלית, וזאת כדי לתמוך בכוחות הלוחמים, בעורף שהיה נתון תחת מתקפה, במשפחות השכולות, וכמובן במשפחות החטופים.
בפברואר 2024 יצאתי עם עמיתי, ד"ר אסף מלחי (במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה), למחקר גישוש איכותני וראשוני כדי לבדוק את השותפות החרדית־חילונית שנרקמה סביב המלחמה. פגשנו גברים ונשים. חסידים, ליטאים וספרדים. כולם יזמים חברתיים שפעלו במהלך המלחמה, חברי מועצה, בעלי תפקידים בעמותות, בארגונים ובמוסדות חסד ופעילי שכונות.
שאלנו אותם כיצד הפעילות שלהם בזמן המלחמה השפיעה על היחס שלהם לחברה ולמדינה, שאלנו אם בשל המלחמה חל שינוי ביחס שלהם לחובת השירות, אם בעקבות המלחמה הם צופים כי ייתכנו שינויים במערכת היחסים בין החברה החרדית לכלל החברה, אם הם כבר הבחינו בשינויים והיכן.
מצאנו שלושה דפוסי תרומה והתנדבות בתחילת המלחמה: רוחנית־מסורתית, אזרחית, וגיוס מוגבל ומצומצם לצה"ל. מצאנו מתח מובנה בין הרצון לתרום ולהתנדב לבין הצורך הקולקטיבי להמשיך להתבדל כדי לשמור על החרדיות מובחנת. המתח נכח יותר בקרב הזרם המרכזי בחרדיות ופחות בקרב החרדיות המודרנית. ראינו במחקר ביקורת נוקבת על המנהיגות הרבנית והפוליטית החרדית מצד חרדים מודרניים על כך שלא עשו די במסגרת המאמץ הלאומי, מעבר לעידוד תפילה ולימוד תורה. בקרב החרדיות המודרנית שמענו ביקורת סמויה ומהוססת על אידיאל "חברת הלומדים". עוד שמענו מבני אותה קבוצה גם תחושות אשמה והכאה על חטא במינון נמוך, שהובלעו במעמקי תפיסות עולם רחבות יותר.
עוד עולה מהמחקר הבחנה ברורה: הקהילה כקהילה והנהגתה הרוחנית והפוליטית לא תשנה את עמדותיה ותפיסותיה ביחס לגיוס, אך הפרט החרדי כן. השינוי יצמח מלמטה. כדי לחולל שינוי מהותי בנושא הגיוס, מצאנו במחקר, לא די באמצעי חקיקה, בסנקציות ובאכיפה - נדרש גם מהלך תודעתי, חברתי וחינוכי שיהפוך את הלא מוכר למוכר באופן שיסייע בהפיכת ערך השירות והאזרחות המשתתפת למציאות נוכחת.
ראינו כי לנוכח העובדה שמרבית החרדים מהזרמים המרכזיים לא חוו את המלחמה בעוצמת הכאב והשכול, הפחד והצער של שאר האוכלוסיות בישראל - לא חלו שינויים מהותיים בעמדות ובתפיסות האזרחיות של מרבית הציבור החרדי בנוגע לחוזה החברתי־אזרחי בינו לבין המדינה ולציבור המשרת.
איך ינהג הציבור החרדי אם וכאשר מדינת ישראל תימצא בעימות צבאי עצים נוסף? אין לי ספק כי השותפות בפעילות אזרחית־חברתית תתקיים שוב. פיקוח נפש וערבות הדדית חזקים יותר מכל גורם קיצוני שינסה לפגום בה.
חשוב שכל מקבלי ההחלטות יפנימו כי החסם המרכזי שעומד בפני השתתפות משמעותית במשא השירות והגיוס הוא החשש מכך שהצעיר החרדי ייכנס בשערי צה"ל חרדי וייצא לא חרדי. הא ותו לא. הבעיה היא בעיית אמון אסטרטגית, ולא אם מותר להכניס טלפון חכם בשערי הבסיס או באילו בגדים יתהלכו החיילים בשבת. נתוני הגיוס שנראים כעת, למרות המאמצים המשמעותיים שהצבא עושה, מראים כי לא נבנה אמון - ואם הוא נבנה הוא לא במקומות המתאימים. כאשר מדינת ישראל מנסחת לעצמה את התמהיל הנכון בין ה"מקל" ל"גזר", חשוב שמעל לכל תרחף התובנה האסטרטגית והיא הגברת האמון. וכן, לא יזיק "קמפ דיוויד" חברתי, ניתוק מהשיח הציבורי ומהתקשורת, כדי להתניע ולהניע שינוי אמיתי. בסוף הסלט הישראלי הוא ישראלי בגלל כל המרכיבים שבו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו