חיכינו לך, אברה

הוא עמד על במת מופע הזוועות של חמאס, מבולבל וחסר אונים. ראשו שפוף, עמידתו לא יציבה, מושך למטה את חולצתו בתנועה מונוטונית, כמו ילד מבויש שבעוד רגע ייכנס לכיתה וייאלץ לעמוד למבחן שאליו לא התכונן, ואין לו מושג מהו החומר הנלמד.

לאחר יותר מעשור בעזה, אברה מנגיסטו סוף־סוף חזר לישראל. לא מפני שמישהו חש צורך לנהל עבורו משא ומתן, אלא מפני שהיו בעזה חטופים ישראלים אחרים והוא נכלל בעסקה שנתפרה למענם.

מעיון בביוגרפיה שלו, נדמה שכל חייו אברה נאלץ להתמודד: משפחה בת 12 נפשות שעלתה מאתיופיה וחיה בדירת חדר, לימודים בכפר הנוער החינוכי טיפולי "בן יקיר" בעמק חפר, בעיות בריאות שונות שמנעו ממנו להתגייס. אחיו הגדול, שאליו היה קרוב במיוחד, נפטר מאנורקסיה, לאחר היעדר תמיכה ומודעות וטיפול שבסופו של דבר הביאו להידרדרות במצבו הנפשי ולאשפוזו בכפייה.

צבע עורו של אברה היה משמעותי מרגע שחצה את הגדר לעזה: כבר ברגע החצייה היו מקרב החיילים מי שחשבו שמדובר במסתנן אפריקני. כמה שבועות אחר כך תואמה עם חמאס עסקה לשחרורו, אבל אז ארגון הטרור העביר במקומו מסתנן אריתריאי, שישראל החזירה לרצועה.

חמאס כינה אותו "האתיופי", ובישראל לא ממש ראו צורך לנהל משא ומתן עבור מתמודד נפש כהה־עור שאין מאחוריו משפחה חזקה שתילחם בממסד, וללא מנגנון משופע כספים וקשרים.

אנשים מצטרפים למאבקים מסיבות שונות: חלקם באמת רוצים לשנות, חלקם מרגישים צורך להיות חלק מקבוצה גדולה ומשפיעה ולהיות "בצד הנכון", יש מי שפשוט מתלהבים מסחף ומתהליך ומהפגנות. הרבה פעמים, להיות חלק ממאבק זה לומר לעצמך משהו על עצמך ולהגדיר לך אותך מבחינת ערכים ושייכות, ובמקרים אחרים זה פשוט יכול להיות מגניב.

חמאס כינה אותו "האתיופי", ובישראל לא ממש רצו לנהל משא ומתן עבור מתמודד נפש כהה־עור ללא גב משפחתי חזק שיילחם בממסד, וללא מנגנון משופע כספים וקשרים

המלחמה על החזרתו של אברה מנגיסטו לא ענתה על אף אחד מהקריטריונים. אין שום דבר סקסי במאבק על השבתו של מי שחצה את הגבול מרצונו החופשי, ובטח לא ראוי לשלם עבורו מחיר. מי יהיה מוכן לשחרר אסירים ביטחוניים בתמורה לאיזה משוגע שחור שממילא כשיחזור יש סיכוי שיעשה זאת שוב?

אז אברה נשאר בעזה. במשך שנים לא היה ברור אם הוא חי או מת, ולא התקבלו ממנו אותות חיים. הסיפור הופיע מדי פעם בשוליים, אבל בשורה התחתונה - אברה הפך לתיק פתוח־סגור. היה איש ואיננו. כואב, אבל ממש פחות. לפני כשנתיים התברר, ללא ספק, שהוא חי. אך אז הגיעה מתקפת 7 באוקטובר, והפכה את עזה לבית כלא עבור מאות אנשים שלהם כן היו מי שיילחמו עבורם.

ופתאום הוא לא היה לבד. לפתע הוא נכנס אל מועדון שמעולם לא היתה לו זכות כניסה אליו. קיבוצניקים, חיילים, משפחות בעלות מעמד והשפעה, חבר'ה צעירים נוטפי טללים עבריים. מלח הארץ.

אברה לא הפך להיות ישראלי שווה זכויות בזכות החברה, כי אנחנו מצאנו מקום בלב לבחור אתיופי מתמודד נפש - אלא בעקבות מתקפה רצחנית של ארגון טרור אכזרי.