לעבור שואה פעמיים: דמותו של שלמה מנצור - עדות להיסטוריה המדממת בחסות מוסלמית

היום (שלישי), התבשרנו ששלמה מנצור, יליד בגדד בן 87, נרצח בידי החמאס. ב-7 באוקטובר הוא נחטף מביתו שבקיבוץ כיסופים, שם חי עם אשתו מזל (78) למעלה מ-60 שנה, ויחד גידלו את חמשת ילדיהם. מזל הצליחה לברוח אל השכנה וניצלה. היא חיכתה לו עד עכשיו. אבל אחרי תקופה ארוכה של ציפיה מורטת עצבים, התקוות של המשפחה נגוזו. מנצור עצמו, כמי ששרד את פרעות הפרהוד בעירק, מגלם בגופו את ההכרה הקשה שהתחדדה ב-7 באוקטובר: אם אדם חווה פעמיים שואה בחייו, כנראה שהוא יהודי.

מנצור, שעלה עם הוריו מעירק כשהיה בן 13, חווה על בשרו את הפרהוד, אחד מהאירועים היותר אלימים הצרובים בזכרונם של יהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי. הפרהוד נתפס היום כחלק משואת העם היהודי, אבל יהודים חוו רדיפות אלימות רק בגלל שהם יהודים עוד הרבה לפני השואה, ולצערנו, גם הרבה אחריה.

פרעות הפרהוד החלו בערב חג השבועות, באחד במאי 1941. השלטונות בעירק
לא התערבו ונתנו יד חופשית לפורעים המוסלמים לעשות ביהודים כרצונם. לפחות 179 בני אדם נרצחו, אלפים נפצעו, בחלקם הוטלו מומים, בהם ילדים, נשים ומבוגרים, ורכוש נבזז מכ-50 אלף יהודים. אירוע זה נחקק לעד בזכרונו של מנצור.

מנצור היה בן שלוש וחצי כשמוסלמים פרצו לבית של משפחתו, הכו את הוריו ו״ירו לנגד עיניו בכלבתו האהובה״, כפי שסיפרה אחותו הדסה לזר בוועדה מיוחדת בכנסת לטיפול בשורדי שואה שהתכנסה באוקטובר האחרון.

שלמה הקטן עלה לגג ביתו וצפה בהמון הערבי המתגודד ברחובות. הוא ראה גברים נשים וילדים נרצחים, איברים מרוטשים, מעשי אונס, החרבת בתי כנסת וחילול ספרי תורה.

המראות המחרידים שנחקקו בזכרונו

אחד הסיפורים שנחרטו בראשו דומה בצורה מחרידה למעשים שתועדו ב-7 באוקטובר: ״הוא ראה ערבים לוקחים תינוק של אישה יהודיה ומתמסרים איתו ביניהם. היא התחננה על נפשה לקבל את התינוק בחזרה, אבל הם שיפדו אותו ורק אז החזירו לה אותו״, סיפרה בתו בראיון שנערך עמה.

דמותו של מנצור, שהיה בין מקימי קיבוץ כיסופים, היא עדות להסטוריה המדממת של היחסים בין הרוב המוסלמי באזורים שונים בעולם ובין היהודים שחיו תחת שליטתו. יהודים תמיד נעו בין אזורי המזרח התיכון, שבעבר היו נטולי גבולות לאומיים, ורבים מהם נהגו לקיים קשרי מסחר ענפים. תיעוד של קהילות יהודיות במזרח התיכון קיים לפחות מהמאה ה-7, אם בשטחי מדינת ישראל של היום, בלבנון, סוריה, מצרים, ובמדינות מרוחקות יותר כמו עירק, אירן ואפגניסטן. מהקהילות המפוארות האלה נותרו היום רק שרידים, והמקומות הקדושים המעטים שנותרו על תילם מחייבים שמירה הדוקה.

בכל התקופות, לצד שכנות טובה וקשרים אישיים משמעותיים, הקהילות היהודיות התמודדו עם גירוש, התעמרות ומעשי אלימות. אפילו תחת האימפריה העות'מנית, שהצהירה שהיא מגנה על היהודים ורכושם, אימת מעשי הטבח לא הפסיקה לרחף מעל היהודים. במאה ה-18 למשל, היהודים גורשו מג׳דה (שבערב הסעודית היום) ונמלטו לתימן, מעשי טבח נעשו ביהודי טטואן שבמרוקו, ביהודי בגדד וביהודי משהד שבאירן.

הקולוניאליזם האירופי סיפק הגנה מסוימת ליהודי המזרח התיכון, אבל הם המשיכו לסבול מפגיעות מצד השלטונות, בזמן שהתעמרות התושבים המוסלמים מעולם לא פסקה. כשבשורת הלאומיות הגיעה אל המזרח התיכון והחלה התעוררות ערבית, במקביל לזו היהודית (הציונות) - גל נוסף של מעשי טבח ברברי של מוסלמים ביהודים שטף את האזור: פרעות ביהודים בעיראק, בטריפולי, בעדן שבתימן, בחלב שבסוריה, פרעות אוג'דה וג'ראדה במרוקו, ועוד ועוד.

ה-7 באוקטובר היה ביטוי לשפל מוסרי בכל קנה מידה אנושי. אירוע יוצא דופן באכזריותו וברמת החולניות שלו. אבל ההסטוריה מלמדת שאירועים דומים מצד מוסלמים הם חלק מהגורל היהודי שלנו כבר אלפי שנים.

דווקא ה-7 באוקטובר היה אירוע שיכול היה לכתוב היסטוריה אחרת, של עם מוגן, עם מדינה וצבא עוצמתי. אירוע שיכול היה לייצר תפנית בקיום היהודי. אולי בניגוד לכל הפרעות ומעשי הטבח הקודמים, את ה-7 באוקטובר היה ניתן למנוע. ובקלות. לכן תחושת ההפקרות וחוסר האונים עדיין כל כך בלתי נסבלת.