של כולנו עד גבול מסוים

זוהי שעתה היפה של הערבות ההדדית, של הכלל־ישראליות. הרגעים האלה, שבהם באמת כולם משפחה אחת והבנות השבות הן באמת בנות של כולם, הם רגעי ישראליות ויהדות יפים ומזוקקים, רוויי אהבה ושמחה.

שנייה אחת אחריהם כבר מגיע האתגר הגדול של הישראלים, של השיח ובעיקר של התקשורת: היכולת לשחרר, לאפשר לחלונות להיסגר וללכת הלאה, אל הסקרנות הבאה. כי ממש מרגע שהם חוזרים, אחינו ואחיותינו, הם כבר לא "של כולם".

כלומר, לא רק של כולם. הם של עצמם.

גם בימי שלום עומדת התקשורת מול הדילמה הזו. עד היכן המצלמה הנתחבת היא אפו המרחרח של כלב השמירה של הדמוקרטיה, ומאיזו נקודה בדיוק היא הופכת להיות אפה הנתחב של השכנה הסקרנית והרכלנית. בימים כאלה, שבהם הרחרוח הסקרני מקורו בהמיית לב ענקית ובאהבה אינסוף - זה הופך להיות מחודד עוד הרבה יותר. כי אם יש דבר אחד שפדויות שבי ופדויי שבי שעוד יבואו לא צריכים - זה את הסלביות המתמשכת, זו שתמשיך ללוות אותם ולפרנס סטוריס ורילס, מהדורות ועמודי אמצע. תנו להם לחיות, בבקשה, תנו להם לחיות.

"אמן יהיה לי הכוח להשפיל את המבט, לכבות את הטלוויזיה, לא לצעוק משמחה. להבין שכאן דרכינו נפרדות. לקוות בשביל מי שעדיין לא שב. ולזכור את מי שכבר לא"

במרחבי הפייסבוק מצאתי טקסט מופלא של ידידתי הסופרת רות עפרוני. ברשותה אני מפרסם אותו כאן, מילה במילה:

"נצליח להתאפק?

לראות אותן ולא לחשוב אם היא רזתה, מי קלע לה את הצמה, מתי התקלחה לאחרונה? נצליח להתאפק לא לקרוא את רשימת התרופות? לא לספור איברים מתפקדים? לא להקשיב לרופאים שיפרטו את הבדיקות? לפסיכולוגיות שימנו אבחנות?

נתאפק לא לעמוד ליד המיטות? לא לתעד את הדמעות ולא את החיבוק הראשון? לא להצטלם איתן כמו פרסים? לא לשאול איך היה ומה קרה ואם זה כמו שדמיינו או לא בדיוק? מה נתנו שם לאכול, על מה ישנתם ואיפה עשיתם פיפי?

היה שם מישהו נחמד? תגידו שהיה שם מישהו נחמד. למדתם ערבית? רציתם למות? ראיתם שהפגנו? את השלטים שלנו קראתם? ראיתם שאבא שלכם לא ויתר?

ושלא ננחש. שלא ננחש מה הוא עבר. אם הוא מת או חי. או על מה הם חלמו בלילות. שלא נבדוק אם הם ראויים, ומה הם יעשו מעכשיו עם החיים. שלא ״ניתן להם זמן״ כי זה לא הזמן שלנו לתת. שלא נשאל מתי הם יחזרו אלינו. ומתי יחזרו לעצמם. לזכור שלמרות שהתפללנו, וקיווינו, ושהם כיכבו לנו בסיוטים - הם לא שלנו, אנחנו זרים. הם לא חזרו בשביל לחבוש לנו את הפצעים.

כשהם יבואו, אמן יהיה לי הכוח להשפיל את המבט, לכבות את הטלוויזיה, לא לצעוק משמחה. להבין שכאן דרכינו נפרדות. לקוות בשביל מי שעדיין לא שב. ולזכור את מי שכבר לא".

תודה רות. יפה אמרת. והאמת? אופייה המדורג של העסקה כבר בנוי כך שהוא מספק עוד ועוד מנות שמחה ומנות סיפוק סקרנות חדשות כל העת. מי ייתן וכך זה יימשך.