מבחינת תוכנה, הצעת הפשרה של לוין וסער להסדרת מינוי שופטים ולביקורת על חקיקה היא כלי טוב להתמודדות עם המשבר החוקתי. פשרנותם של לוין וסער ראויה לשבח, וטוב שהועלתה. ובכל זאת - אסור לנסות ליישם עכשיו את הצעתם.
ראשית, מפני שעכשיו יש להתרכז בסיכול הגרעין האיראני. מתנגדים קיצוניים לכל רפורמה יתנגדו לכל פשרה, וסביר שינסו לחולל מהומות שיסיטו אותנו ממיקוד באיראן. שנית, מפני שפשרה כזאת צריכה לבוא אחרי שהצדדים השונים למחלוקת יציגו בפני הציבור תפיסות משטריות כוללות, מתחרות זו בזו. רק על בסיס כזה יידונו פשרות חוקתיות ראויות.
קרוב לוודאי שרה"מ נתניהו, שהתמודדות עם האיום האיראני היא אחד ממוקדי ההנהגה שלו מראשיתה, לא יתיר ללוין ליזום עכשיו מהלך עתיר סכנה בזמן גורלי כל כך
מלחמת איראן־ישראל מתקרבת לצומת הכרעה היסטורי, ואסור שמדינת ישראל תתבלבל ותוסט מהמשימה. קרוב לוודאי שרה"מ נתניהו, שהתמודדות עם האיום האיראני היא אחד ממוקדי ההנהגה שלו מראשיתה, לא יתיר ללוין ליזום עכשיו מהלך עתיר סכנה בזמן גורלי כל כך. יש להניח שהאחריות ההיסטורית המוטלת על כתפי נתניהו תגבר בעניין הזה על הסכם ניגוד העניינים האבסורדי, האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט, והוא יבלום סכנה פנימית ערב הכרעה אפשרית במערכה עם איראן.
והסכנה הפנימית אינה מבוטלת. ניסיון העבר הקרוב מלמד שמערכת המשפט, ובראשה רוב מקרב שופטי בית המשפט העליון, היתה וקרוב להניח שגם תהיה בהמשך גורם חסר פשרות ומאוהב בכוחו, הנאחז ב"שחרור" מ"כבלי" החוק המפורש ובעליונות המוחצת שהשיג בהדרגה משנות ה־90 על פני הרשויות האחרות של המשטר. למרבית הצער זה גורם קיצוני, אך בעל יכולת לגייס לצידו שכבות רחבות בציבור, תוך שהוא מניף את הדגל של הגנה על זכויות הפרט, האזרח והמיעוטים - בשם מה שהוא מכנה בשפה אורווליאנית "דמוקרטיה".
הסכנה טמונה בשילוב הזה שבין עמדה קיצונית, קנאית בשתלטנותה, לבין יכולת לגייס למענה תמיכה נלהבת של ציבורים רחבים, המשוכנעים שבית המשפט העליון במתכונתו הכל־יכולה הנוכחית עומד בינם לבין אובדן החירויות והזכויות הפוליטיות.
לכן לוין צריך לקבל בחריקת שיניים את מינוי השופט יצחק עמית לנשיא ביהמ"ש העליון, אף שהוא שופט רדיקלי מבחינה פוליטית, שנוי במחלוקת ובלתי ראוי בעליל.
עליו להסתפק בהפגנת מורת הרוח של ציבור רחב בישראל באמצעות דיון בתלונות הרבות שהוגשו על דרכו השיפוטית המעוותת של עמית ולסבול את כהונתו שנים אחדות. אנחנו מתמודדים היום, בשעה קשה מבחינה קיומית, עם תוצאות ההפיכה המשטרית הערמומית שביצע בהדרגה משנות ה־90 השופט אהרן ברק. כדי לחמוק מהסכנה שבמלכודת שטמן ברק, צריך לפענח את טיב הערמומיות - היא מבוססת על קישור מניפולטיבי ושקרי בין שלטון המשפטנים שקידם ברק (יוריסטוקרטיה או אוליגרכיה בלעז) לבין ההגנה על הזכויות ועל החירויות. בכל העשורים שקדמו לכינון שלטון המשפטנים בישראל, עד לפני 20 שנה, ישראל היתה אחת הדמוקרטיות היותר חיוניות בעולם, ומשטרהּ עמד במבחנים עליונים. אבל ברק ותומכיו הצליחו ליצור רושם שקרי, שההפיכה שלהם היא־היא המבטיחה את החירות הפוליטית.
תומכי ברק שוכחים את זה, ואף מתעלמים מהידרדרות זכויות האדם בישראל, ממדיניות מעצרים דרקונית ומשיעור הרשעות כמעט־סובייטי.
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שציבור רחב תומרן לחרוד מאובדן החירות, והחרדה מחייבת התייחסות. תיקון המשטר יחכה עד אחרי ההכרעה מול איראן - אבל גם יבוא רק אחרי תהליך דמוקרטי המתייחס לחרדות שבציבור. זה מצריך בחירות שיוצגו בהן חלופות סדורות וקוהרנטיות, להתמודדות עם המשבר החוקתי. משא ומתן על פשרות כמו פשרת לוין וסער מקומו אחרי בחירות כאלה ועל בסיס ראייה כלל־מערכתית. בפחות מזה לא יהיה די.
