עיניים על איראן

שרשרת הניצחונות של ישראל במרחב לבנון־סוריה ובעזה יצרה מספטמבר אצל אחדים תחושה מטעה של "סוף מלחמה". קדמה לכולם האופוזיציה בדרישות תבוסניות לסיים את המלחמה עוד לפני שהתחלנו לנצח בה.

אבל עכשיו הרי כבר השגנו הישגים חשובים, ואכן גם בימין וגם בשמאל יש אווירת "סוף מלחמה" - בחידוש המחלוקת החוקתית שקדמה למלחמה ובשתלטנות הכוחנית של מערכת המשפט. זו טעות. עיקר המערכה עוד לפנינו.מותר וצריך לשמוח על הניצחונות, אף על פי שעשרות חטופים עוד לא שוחררו, וחמאס וחיזבאללה לא הושמדו כליל ועלולים להשתקם. ברצועת עזה לפנינו תמרון קשה בין אינטרסים חיוניים - לשחרר את החטופים ולחסל לחלוטין את חמאס צבאית ופוליטית. בלבנון עלינו להמשיך בלחץ צבאי ומדיני לשם מניעת חזרתו של חיזבאללה דרומה ולשם פירוקו מנשק. לא מן הנמנע שיהיה צורך לחזור ולתמרן קרקעית צפונה. אבל גם שתי משימות לא קלות אלה אינן ממצות את המלחמה הרב־זירתית.

חיזבאללה וחמאס היו גייסות קדמיים של איראן, קטלניים ומסוכנים בפני עצמם, אבל משרתים את האיום העיקרי, המיזם הגרעיני באיראן, ומגוננים עליו. לכן ההתקדמות שלנו בהסרת האיומים הקרובים לנו היא ניצחון ביניים חשוב במלחמת איראן־ישראל, אבל עדיין לא הניצחון המכריע. לפנינו הצורך החיוני לחסל את המיזם הגרעיני שבאיראן. את הצורך הזה עלינו להקדים ולהעדיף על כל צורך או ויכוח אחר. חשובים ככל שיהיו, הם מוכרחים לסגת בפני המתקפה על הגרעין האיראני. לפיכך, לא רק שאסור שהשמחה על ניצחון הביניים שלנו תסיט את עינינו מאיראן - אל לנו לחזור עכשיו לוויכוחים החוקתיים המסוכנים שפתחו, בין היתר, את הדרך למתקפה הברברית ב־7 באוקטובר.אמנם אלה ויכוחים שאנחנו חייבים ליישב, עד כמה שאפשר בהסכמה, מתוך גישה פשרנית, ומה שאי אפשר - בהכרעה דמוקרטית. אבל עכשיו לא הזמן ליישב אותם, לא בהסכמה ולא בהכרעה.נכון, הנזקים המבניים שמערכת המשפט מסיבה לנו נמשכו מתחילת המלחמה; עכשיו למשל ביהמ"ש העליון מסרב לפשרת הביניים הזמנית שהציע לו שר המשפטים במינוי שופטים ונשיא ביהמ"ש; הוא אפילו נמנע מלהציע פשרה משלו, ומבחינתו ייקוב הדין את הכנסת ואת הממשלה.

ובכל זאת, עכשיו העיניים צריכות להתמקד באיראן.

נכון, ביהמ"ש העליון דבק באותה התנהגות קנאית וחסרת פשרות שאפיינה את הנשיאה הקודמת של ביהמ"ש העליון בחודשי המשבר החוקתי לפני המלחמה, ללא רצון אמיתי להתדיין עם הצד השני; ביהמ"ש מועד ליפול לקיצוניות שכזאת כאשר הוא "רוכש" לעצמו סמכות שלא כחוק וללא נשיאה באחריות (הרי יש מישהו אחר שהוא "הראש" והוא "אשם").

ובכל זאת, אסור לנסות להתמודד עם זה עכשיו, כשאנחנו מוכרחים להסיר מעל עצמנו איום קיומי. ונכון, מ"העליון" הרוח הקנאית הזאת יורדת לשלוחות הביצועיות העיקריות שלו - היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה והפרקליטה הצבאית הראשית.

זה מסביר את נוקשות הפרקליטות בעניין עדותו של נתניהו ופעולות אחרות שלה, שהגיעו עד כדי פגיעה בזכויות חיילים ואזרחים, במשילות וביחסי עבודה תקינים בין רשויות האכיפה.

ניכרה גם פגיעה בשליטה של הממשלה הנבחרת בכוחות החמושים. לא בכדי רבים בימין החלו לדבר על הפיכה מתגלגלת.אבל עכשיו אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות החמורות האלה. עכשיו הממשלה צריכה להנהיג אותנו להכרעה מול איראן.

הבחירות הבאות יקוימו אחרי המלחמה, ונושאיהן יהיו מסקנות צה"ל מהמלחמה והטיפול במשבר המשטר הדמוקרטי. מפלגות שירצו להשפיע יצטרכו להציג מצע לטיפול במשבר. הוא לא יוכרע באנרכיה ברחוב או בחתרנות בצבא, אלא בבחירות שיבהירו את רצון הציבור. רק על בסיס ההבהרה יבואו הפשרות החוקתיות בין המחנות.