עד מתי?

את התשובה לשאלת הכותרת, תשובה שיש לה תוקף מעבר לזמנה, נתן לפני יותר מ־80 שנה משה בילינסון הזכור לטוב במאמרו "טעם המערכה":

"אחרינו: עבדוּת וניווּן. לפנינו: קוֹממיוּת ועצמאות. זאת היא המערכה. [אבל] עד מתי? כך שואלים. עד מתי? עד שכוחו של ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת האויב, באשר הוא שם; עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם יידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרח החיים איתו ואמת החיים איתו, ואין דרך בלתי אם להשלים איתו. זהו טעם המערכה".

לא מעטים מאלה השואלים "עד מתי" בעצם משתוקקים לחזור ל־6 באוקטובר, במקום לחתור בסבלנות לניצחון, כלומר למצב שכוח ישראל בארצו ידון לתבוסה מראש כל התקפת אויב, שלא כמו שקרה לנו ב־7 באוקטובר

זאת תשובת העומק לשאלה על התמשכות המערכות בזירות השונות של מלחמת איראן־ישראל; בעזה, בלבנון, בסוריה, באיראן עצמה, והרשימה עלולה להתרחב.

כבר יותר מ־100 שנה אנחנו מתמודדים עם מציאות שאין מפלט קל ו"עכשווי" ממנה, סופגים אבידות מכאיבות, ובכל זאת יכולים למלחמה ומצליחים לגדול ולשגשג על אף מוראותיה. עם כל ההבדלים המהותיים בין הזמנים, ממשיכים לשאול אצלנו "עד מתי", כמו אז בימי בילינסון, בשנות ה־30 של המאה הקודמת, לנוכח מתקפה רצחנית של הערבים. גם כעבור עשרות שנים מלחמה אינה המצב הטבעי לנו. אנחנו חברה יוצרת, בונה ביסודה, ולא הרסנית. וכמו כל חברה דמוקרטית אנחנו לא נוטים לצאת למלחמות מנע.אבל השאלה "עד מתי" אינה נובעת רק מאופי שוחר שלום, אלא נובעת, במשולב, גם מתסמונות של פחד או חוסר ביטחון עצמי, עייפות, דחיינות והכלת איומים.

לא מעטים מאלה השואלים "עד מתי" בעצם משתוקקים לחזור ל־6 באוקטובר, במקום לחתור בסבלנות לניצחון, כלומר למצב שכוח ישראל בארצו ידון לתבוסה מראש כל התקפת אויב, שלא כמו שקרה לנו ב־7 באוקטובר. העיקרון הבילינסוני, כמו קודמו - עקרון "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי - תקף כיום אפילו יותר מאשר אז. הוא שולל השלמה עם צבאות טרור על גבולותינו, ושולל השלמה עם נשק גרעיני בידיו של אויב השואף לרצח עם ולכינון אימפריה אזורית.נכון, האסטרטגיה הבן־גוריונית גרסה משנות ה־50 שיש לקצר ככל האפשר מערכות אלימות ולהאריך תקופות רגיעה במלחמה הממושכת שבן־גוריון צפה לישראל.

אבל התוכניות של אויבנו הנוכחי, האימפריאליזם השיעי האיראני, שונות באופיין מתוכניות האימפריאליזם הפאן־ערבי בראשות מצרים, שהיה האויב בימי בן־גוריון. תוכניות האיראנים סבלניות יותר וסכנתן נסתרת מעיני רבים. חשיפתן בהתלקחות הנוכחית היא לדידם תקלה שיש לתקן באמצעות התאפקות עד להשלמת המיזם הגרעיני. נוסף על כך, האיראנים מפעילים מדינות טרור וגרילה המסתתרות באכזריות בתוך אוכלוסייה לא־לוחמת, ואף בתת־קרקע בתוכה. כל זה האריך וממשיך להאריך את המערכות בעזה ובלבנון. הן מתארכות גם בגלל רצון צה"ל לצמצם ככל האפשר את האבידות שלנו, שהן מרות וכואבות אך קטנות, לעומת התחזיות הקשות, וגם עקב לחצים משבשים של ארה"ב, שאין מנוס מהם.

אסטרטגיית ההכרעה המהירה אינה מתאימה כיום. אבל ישראל כן התכוננה להתמודדות הנוכחית - כיום היא יכולה להתמודד עם מערכות ארוכות יותר, כי היא מדינה חזקה הרבה יותר מישראל של בן־גוריון ושל יורשיו, שהיתה קטנה, ענייה ומבודדת. נכון שהכרעה מהירה עדיפה לנו גם כיום, אבל הדבר תלוי גם בשיטת הפעולה של האויב, ולא רק ברצוננו. ונכון שיש הכרח דחוף לגייס לוחמים ומשאבים בצורה יעילה, תואמת והוגנת יותר. אי אפשר להשלים עם השתמטות מגיוס, של קהילות שלמות או של רבים בקהילות אחרות. תפיסת "צבא קטן" אינה מתאימה למלחמות ארוכות.

אבל אסור שנברח מהמערכות בלבנון או בעזה לפני הכרעתן, או שננסה "להכיל" איראן גרעינית, כהצעות הממשלים הדמוקרטיים האחרונים בארה"ב.