כמו קורי עכביש הנמוגים עם משב הרוח הראשון, חסן נסראללה נעלם מחיינו, ועימו צילו המאיים של חיזבאללה, שריחף מעלינו שנים כה רבות. ועדיין, בעוד שר הביטחון יואב גלנט מכריז בתקשורת כי חיזבאללה "מפורק" - הארגון מוסיף ומשגר מדי יום מאות טילים לצפון הארץ, ללמדנו שמלחמה ארוכה עוד לפנינו, ועל כך נאמר "זה לא נגמר עד שזה נגמר".
אמת, חיזבאללה של אחרי המכות שספג מידינו הוא צל דהוי של מה שתפסנו בשעתו כאיום המרכזי שבפניו ניצבת ישראל, מיידי ומסוכן אף יותר מאיראן, שבכוחו לגרום לאלפי הרוגים ולהרס נורא. ועדיין, הארגון עוד נהנה מתמיכה בקרב העדה השיעית בלבנון, שמקרבה צמח ושממנה מגיעים המחבלים, ויש לו גם עומק אסטרטגי שכמותו אין לחמאס - בקעת הלבנון וצפון הלבנון, אזורים שבהם צה"ל עדיין לא מתמרן, וכמובן סוריה השכנה, שדרכה מגיעים אליו משלוחי הנשק מאיראן.
ישראל חייבת להסיר את הכפפות ולפגוע גם בלבנון - בצבא, במוסדות הממשל וגם בתשתיות שבהן חיזבאללה עושה שימוש. לא לשם נקמה או לצורך השגת הרתעה, אלא כחלק מניהול מושכל וסדור של המערכה נגד חיזבאללה
בישראל מקווים כי המכות שספג חיזבאללה יביאו אותו להניף דגל לבן ולקבל את תביעותיה - להפסיק את האש, להסיג את כוחותיו מהגבול ואולי אף להתפרק מנשקו. אלא שאלו הן תקוות שווא, ושסביר יותר שחיזבאללה יוסיף לנהל נגדנו מלחמת התשה, לשגר טילים וללחום בכוחותינו המתמרנים בלבנון, בתקווה שישראל תמצמץ ראשונה.
עוד חלום באספמיה הוא החלום שהמדינה הלבנונית, או מה שנותר ממנה - מוסדותיה, צבאה ותושביה - ייטלו את גורלם בידם וייצאו נגד חיזבאללה. לכך כיוון רה"מ נתניהו בפנייתו ללבנונים בשבוע שעבר, כשהסביר להם שמלחמתה של ישראל אינה בהם, אלא בחיזבאללה. צריך רק לקוות שנתניהו מבין שבדברים האלו, שכנראה נאמרו לצורכי יחסי ציבור, אין ממש, ושלפחות הוא לא שוגה באשליות כמו הצרפתים והאמריקנים, שלפיהן יש "לבנון אחרת" שתוכל לחיזבאללה.
האמת היא שאין "לבנון אחרת". תושביה, מנהיגיה ומוסדותיה של מדינה זו שיתפו פעולה עם חיזבאללה לאורך עשרות בשנים, מי בהתלהבות ומי בשתיקה. ממשלת לבנון נסמכת על תמיכתו של הארגון וחברים בה שרים מטעמו, וכך גם הפרלמנט הלבנוני, שבו יש לארגון שליטה כמעט מלאה.
גם הצבא הלבנוני שיתף פעולה עם ארגון הטרור לאורך השנים, ומכאן שבחירת מפקד הצבא כנשיא הבא של לבנון, שתיעשה מן הסתם בקולות חיזבאללה ותומכיו, לא תביא כל שינוי במצב.
בעבר איימה ישראל כי בכל מלחמה שחיזבאללה יפתח נגדה - היא תגבה מחיר כבד מהמדינה הלבנונית ותחזיר אותה לתקופת האבן, בשל החסות שהיא מעניקה לארגון הטרור. אלא שהצהרות לחוד ומציאות לחוד, ובפועל ישראל נמנעת מלתקוף את לבנון. הן בשל לחץ אמריקני, ואולי גם בשל קוצר ראייה ואי־הבנה נכונה של המציאות הלבנונית.
כך קרה גם במלחמת לבנון השנייה, כשישראל נמנעה לתקוף מטרות ממשל ותשתית בלבנון, ובכך העניקה לחיזבאללה תמונת ניצחון יקרה מפז.
אם כן, ישראל חייבת להסיר את הכפפות ולפגוע גם בלבנון - בצבא, במוסדות הממשל וגם בתשתיות שבהן חיזבאללה עושה שימוש. לא לשם נקמה או לצורך השגת הרתעה, אלא כחלק מניהול מושכל וסדור של המערכה נגד חיזבאללה. לבנון משתפת פעולה עם הארגון, ומאפשרת לו לנצל את משאביה של המדינה ואת התשתיות שלה לצורך המלחמה בישראל, ולכן לחץ על לבנון יגביר את הלחץ על חיזבאללה ויחליש אותו. לבד מכך, לאורך השנים חיזבאללה טען שהוא "מגן לבנון", והרגיל את הלבנונים לכך שהם לא משלמים כל מחיר על התקפותיו את ישראל. ולכל אלו צריך עתה להסביר שהמציאות השתנתה.
ישראל טעתה כשלא תקפה מטרות לבנוניות כשחיזבאללה פתח במתקפה נגדה, והיא טועה כיום כשהיא מוסיפה להעניק חסות ללבנון, סייעניתו של חיזבאללה. מדיניות זו חייבת להשתנות אם ישראל רוצה לעצב מציאות ביטחונית נוחה יותר בגבול הצפון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו