טקסיות התלויה בדבר

"אני בכיתי היום דליים, בעיקר בטקס הראשון", אמר אברי גלעד עם תום שידורי הטקסים לציון שנה ל־7 באוקטובר, ופתח עם יאיר שרקי פאנל של ידענים בכירים בקשת 12 בשאלה איזה טקס טוב יותר, בלי באמת לדבר על איזה טקס טוב יותר. הדיון כלל בעיקר שבחים לטקס המשפחות, או הטקס הלאומי - ואף מילה טובה לטקס הממלכתי (הטקס של מירי רגב), ששודר מייד אחריו. כאילו שם לא היו משפחות, שורדים, אנשים בטראומה. כאילו לא הושקעו בו חשיבה, מאמץ, רגש. כמה אטימות צריך כדי להגיד "כיביתי את הטלוויזיה" או "עברתי ערוץ" מול האנשים האלה, כפי שרבים טרחו להצהיר ברשתות. בחוגים מסוימים זה אפילו נתפס כאקט המוסרי המתבקש.

הפלגנות היתה שם ברגע שהכריזו על קיומו של טקס (לעומתי) נוסף. במצב כה רגיש פיצול טקס הזיכרון הלאומי אינו מתקבל על הדעת. לפצל בין משפחות החטופים, בין משפחות שכולות, בין זיכרון הנופלים. קיתונות הבוז והאיומים שנשפכו על מי שהסכימו לקחת חלק בטקס "הממלכתי" המחישו את הפלגנות העמוקה המושרשת בפיצול הטקס. כמו כן, הבחירה לפצל את הטקס פחות מעידה על הניכור שמרגישים בציבור כלפי הממשלה או על הקרע שיש בעם, ויותר על נואשות פוליטית של האליטה הרל"בית. עד כדי כך, שהכאב מקבל תהודה רק כשהוא יכול לשרת את האג'נדה הפוליטית.

הקמפיין של מארגני הטקס האלטרנטיבי היה כל כך מוצלח, עד שמהר מאוד הוא תויג בשיח הציבורי כטקס הלאומי האמיתי. זה שמצליח להכיל את כל הקבוצות, גם את אלה המסוכסכות אידיאולוגית. אבל שוב רוחש מאבק מתחת לפני השטח, והפעם על עיצוב הנרטיב של הזיכרון

ברמה הנפשית, ההפרדה היתה כל כך עצובה עד שלא היה אפשר להכיל את זה. דווקא מכיוון ששני הטקסים היו כל כך מרגשים, עוצמתיים ואמיתיים, הם הדגישו עד כמה ההפרדה בין הציבור בישראל היא מלאכותית ומהונדסת. הצפייה ברצף בשני הטקסים הדגישה באופן פרדוקסלי את מה שמאחד בינינו. הרגשות הסותרים היו קשים לעיכול וליישוב. לא באמת הבנתי מתי אני עוברת מטקס אחד לשני - הכל נדמה לי כמו טקס אחד ארוך. מה שכן יכולתי להרגיש דרך המסך היו האגרסיות העצורות, שהתפרצו מדי פעם במחיאות כפיים סוערות של הקהל בטקס האלטרנטיבי למשמע ביקורת על הממשלה, או אזכור של ועדת חקירה ממלכתית.

כולנו, ללא קשר לעמדה פוליטית, זכאים לדעת לפרטי פרטים וללא הטיות מה בדיוק קרה באותו היום. איך הגענו למצב שבו כל המערכות לא מתפקדות ואין אף אחד שיציל אותנו. אנחנו לא רק זכאים - אנחנו רוצים את זה. כלל הציבור בישראל. לכן הדיון באופן שבו תיראה ועדת החקירה הוא דיון לגיטימי, שצריך להתקיים באופן נקי מספינים ומסיסמאות. אין אף אחד שרוצה יותר מאחרים לדעת את האמת, אין צד שרוצה להתעלם או להסתיר את זה. זאת סתם עוד תיאוריית קונספירציה - שכמובן לא נקראת כך, כי היא מגיעה מהכיוון ההגיוני והנאור.

כולנו הופקרנו ב־7 באוקטובר. כולנו. כל תושבי המדינה הזאת, ללא קשר לעמדות הפוליטיות שלנו. וכולנו צריכים להתמודד עם ההשלכות של ההפקרה הזאת, על כל המשמעויות שלה. זה לא רציני לצמצם את האירוע המכונן הזה, שכלל הפקרה מערכתית כוללת, למיתוג "מר הפקרה".

הקמפיין של מארגני הטקס האלטרנטיבי היה כל כך מוצלח, עד שמהר מאוד הוא תויג בשיח הציבורי כטקס הלאומי האמיתי. זה שמצליח להכיל את כל הקבוצות, גם את אלה המסוכסכות אידיאולוגית. אבל שוב רוחש מאבק מתחת לפני השטח, והפעם על עיצוב הנרטיב של הזיכרון. אחרי 7 באוקטובר קבוצות אינטרס בעלות ממון "החליפו" את המדינה באופן כפוי, ומשום שהמשאבים מרוכזים בידיהן. באותה המידה הן שואפות כעת להכתיב את סדר היום של שימור הזיכרון.

אך אולי יותר מכל, הכינוי של הטקס "הטקס הלאומי" נועד כדי לייצר מצג שווא שהנה - כך המדינה שלנו היתה יכולה להיראות אם הקבוצות הסוררות היו משחקות לפי הכללים של האליטה: מצביעי הקואליציה - רק תתמסרו אליה והיא כבר תיתן לכם את המופע הכי מושקע בעיר, את ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות.