איך מנציחים חוסן?

האם 101 החטופים הנמקים בעזה כבר שנה הם נושא שבו מומלץ לדון בבתי הספר לקראת יום השנה ל־7 באוקטובר? לא על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך לקראת "אירועי יום השנה ל־7 באוקטובר", שממליץ על שבעה נושאים לדיון בבתי הספר, אך אף לא אחד מהם עוסק ישירות בחטופים ובבני משפחותיהם.

ביום השנה ל־7 באוקטובר, האסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה, קשה להתעלם מהדמיון בין היחס לסוגיית החטופים ומשפחותיהם בימינו לבין היחס לשואה ולשורדי השואה בעשור הראשון של מדינת ישראל.

ההשתקה הממשלתית של סוגיית החטופים, לצד ההתמקדות אך ורק בגבורה ובחוסן, מחלחלות מטה אל הציבור הרחב ומגיעות בהתבטאויותיהן הקיצוניות עד כדי נאצות ואלימות פיזית נגד משפחות החטופים

מדינת ישראל הצעירה, הנאבקת על קיומה, ביקשה להתמקד ב"גבורה" ולהתעלם מה"שואה". לזכור את מרד גטו ורשה ולא את אושוויץ; את הפרטיזנים ולא את אסירי המחנות.

תפיסה זו של המדינה תורגמה ליחס היומיומי שקיבלו אנשים ממשיים שניצלו מן התופת. ניצולי השואה שהגיעו ארצה כונו "אבק אדם", סומנו כמי שהלכו "כצאן לטבח" וזכו פעמים רבות ליחס פוגע ומשפיל. הסיפור שהם נשאו על כתפיהם הכפופות והכואבות נתפס כסותר את דמות היהודי הלוחם וכמאיים על האתוס הלאומי של קוממיות וגבורה.

שנים רבות חלפו עד שהתפוגגה הדיכוטומיה המופרכת הזאת, המנגידה בין קורבן ללוחם, והתפתחה ההבנה כי שניהם הם פניה של המציאות הקשה מנשוא של העם היהודי. 

ההשתקה הממשלתית של סוגיית החטופים, לצד ההתמקדות אך ורק בגבורה ובחוסן, מחלחלות מטה אל הציבור הרחב ומגיעות בהתבטאויותיהן הקיצוניות עד כדי נאצות ואלימות פיזית נגד משפחות החטופים.

השתקה זו משקפת יסוד נפשי שלא כדאי להתעלם ממנו - אינטואיציה נפוצה ולפיה העיסוק במה שכואב, במקומות החלשים שלנו, מאיים עלינו, מחליש אותנו, ובכך פוגע בנו וביכולתנו להתגבר ולנצח. שוב אנחנו בורחים מעמדת החולשה, הפגיעוּת והכאב, ומעדיפים להתמקד ביוזמה, בגבורה ובכבוד.

לצערנו, יחידים וחברות עלולים לעבור תהליך ארוך עד שיבינו את החשיבות של ההתמודדות הישירה עם הפגיעוּת. הדחקה לא תעזור לאורך זמן, אלא תחמיר את המצב.

התקשורת והשיח הציבורי עסקו במשך חודשים ארוכים בסיפורים האישיים של החטופים ושל נפגעי 7 באוקטובר, לצד סיפורי הגבורה, אבל אם יתברר שהנרטיב הממלכתי, כפי שמבקשים לעצב אותו לשנים הבאות, מעדיף לחגוג את ההתנדבות האזרחית, האחדות והגבורה ולהתעלם מהחטופים וממשפחותיהם - נראה שלא למדנו דבר מעשורים של התמודדות עם זיכרון השואה וממחקרים על עיבוד טראומות אישיות ולאומיות.

חוסן וגבורה הכרחיים בעינינו, אולם אנו מבקשים חוסן אמיתי ובר־קיימא הכרוך לבלי התר בהכרה באובדן, בטראומה ובכאב. הוא כרוך בעיבוד המציאות הנוכחית כפי שהיא - ערבוב של אסון וגבורה.

אמנם יש מי שטוענים כי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא היסטוריה, אולם עדיין לא מאוחר מדי להימנע מנרטיב דיכוטומי המציב שואה מול גבורה.  

באפריל 1942 (אייר תרצ"ב) - שלוש שנים לפרוץ מלחמת העולם השנייה ושש שנים לפרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט - דיבר ברל כצנלסון, ממנהיגיה של תנועת העבודה, בוועידת ההסתדרות. ברל, אשר היה רגיש לגורלם של יהודי התפוצות ובעל חוש ביקורת עצמית מפותח, הזהיר מפני תוצאות הנטייה להימנע מההכרה בסבל ואמר:

"אם אנו דואגים לעתידנו, אם רצוננו שהילד בארץ לא יהיה זר לסבלות עמו, חייבים אנחנו לספר לא רק ביציאת מצרים, אלא אף בשעבוד מצרים".

כדאי שנקשיב לו גם כיום.