מוכרחים לכבד את "התקווה", לא מוכרחים לשיר

השבוע התרחשו שני אירועים שאינם חריגים בנוף שלנו, למעשה, כיוון ששניהם מציפים ומדגישים את השסע בין הפריפריה למרכז, בין ימין לשמאל, ויותר בין האזרחים הערבים לבין המדינה והאזרחים היהודים. וזה, בעיניי, השסע המדאיג ביותר.

האירוע הבלתי חריג הראשון, המסוכן והמדאיג, היה המהומה שפרצה במהלך משחק הכדורגל בין קבוצת בני סכנין לקבוצת הפועל באר שבע. הוא החל כאשר אוהדי הקבוצה הראשונה לא כיבדו את המנון "התקווה". גם אם ההמנון אינו מייצג אותי, וזו היא עובדה ולא בחירה, וגם אם כל אזרח ערבי במדינה לא יכול לשיר אותו, במיוחד בגלל המשפט "נפש יהודי הומייה", אין שום הצדקה לבזותו. צריכים לכבדו, אך לא חייבים להיות חלק ממי ששר או משמיע אותו. ההמנון עצמו לא מותיר מקום לאזרח שאינו יהודי, אפילו לא לדרוזי או צ'רקסי אשר מקדישים את חייהם למדינה בשירות בכוחות הביטחון.

כאשר המדינה תחליט כי יש כ־20 אחוז אזרחים שההמנון צריך לשקף אותם ולו במשפט אחד, הדברים ללא ספק ייראו אחרת. על הנהלת קבוצת בני סכנין החובה לערוך מסע הסברה לאוהדיה - לא רק על חומרת המעשה, אלא גם על חובת כיבוד ההמנון, אחרת אין טעם שהקבוצה תהיה בליגה. היא יכולה לוותר, ואפשר להבין את מי שרוצה לוותר אם ישנם כאלה. 

במקביל, תקיפתם הברוטלית של השחקנים על ידי אוהדי ב"ש, באלות ובקללות, מעידה על טינה גדולה ושנאה, ולא על ספורט, ויש מקום להטיל עליהם עונש כבד וראוי כדי להוציא התנהגות מסוג זה ממגרשי הספורט. 

האירוע השני היה הכרזתה של ההסתדרות על שביתת המחאה נגד הממשלה, וכדרישה להשבת החטופים המוחזקים בידי חמאס באמצעות קידום עסקה.

הרשויות המקומיות הערביות שבתו ולא שבתו - תחילה סירבו להכריז על שביתה ולאחר מכן הודיעו כי הן כן שובתות, מה שמעיד על גודל הבלבול. הן לא נמצאות פה וגם לא שם, בוודאי לא בעד הממשלה אך גם לא בעד קריאת ההסתדרות לשביתה, שלא כללה גם קריאה ברורה להפסקת המלחמה.

בחברה הערבית בישראל קיים פחד גדול מעצם המחאה נגד המלחמה, ויש מי שראה בהכרזת השביתה הזדמנות למחות גם נגד המשך המלחמה, שבינתיים, למעט הרס, לא בדיוק משיגה את מטרותיה.

כאשר המדינה תחליט כי יש כ־20 אחוז אזרחים שההמנון צריך לשקף אותם ולו במשפט אחד, הדברים ללא ספק ייראו אחרת

לולא היו אזרחים יהודים שמתחילים במחאה נגד המלחמה, הציבור הערבי היה נשאר בביתו, בעיקר ממקום של פחד מפני מעצרים. זאת בשל מאות המעצרים המשפילים שביצעה משטרת ישראל מאז תחילת המלחמה נגד ערבים אשר התנגדותם למלחמה פורשה כהזדהות עם חמאס. וההוכחה הגדולה לכך היא שמרבית המעצרים שבוצעו הסתיימו ללא כתבי אישום.

שני האירועים האלה מוכיחים עד כמה שני מיליון אזרחים במדינה, שהם לא כאן ולא שם, אינם יכולים לשיר "עין לציון צופייה" אך חייבים לכבד את ההמנון, ועד כמה הם נגד המלחמה אך לא בעד מטרת השביתה.