המילואימניקים, הרמטכ"ל והמטכ"ל

בסקר שביצעו שני חוקרי ביטחון בכירים, פרופ' קובי מיכאל ופרופ' גבי סיבוני, באמצעות "לזר מחקרים", עלו ממצאים מדאיגים על רמת האמון הנמוכה של חיילי המילואים ברמטכ"ל ובמטכ"ל - להבדיל מהאמון הרב ביכולות צה"ל עצמו. זאת תולדה הכרחית של הפוליטיזציה של הפיקוד הבכיר בצבא ושל התחושה הציבורית בדבר כפיפותו לאמריקנים.

הסקר בדק מדגם מייצג של 574 חיילי מילואים סביב גיל 38, ששירתו בממוצע 174 ימים. זו קבוצת עילית צעירה ורחבה, שפחות מושפעת מהמניפולציות של התקשורת על הציבור היהודי הרחב, שכן היא מתנסה ישירות יחסית בפעולותיה של הנהגת הצבא. לרוב המוחלט (58%) יש אמון נמוך או נמוך מאוד ברמטכ"ל הלוי. גם קציני המטכ"ל סובלים מרמת אמון נמוכה או נמוכה מאוד (60%). רוב מוחץ של 80% לא מרוצים כלל (43%) או לא כל כך מרוצים (37%) מניהול המלחמה על ידי המטכ"ל. זה משתקף גם במידת אמון נמוכה או נמוכה מאוד בדובר צה"ל (48%). לעומת זאת, נרשם אמון גבוה או גבוה מאוד (70%) במפקדי גדודים עד מפקדי אוגדות.

יש אמון בצה"ל עצמו גם מבחינה חשובה אחרת: 77% מהמילואימניקים מעריכים במידה רבה או רבה מאוד שצה"ל מסוגל להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס, ו־59% מעריכים במידה רבה או רבה מאוד שצה"ל מסוגל לסלק את חיזבאללה מדרום לבנון. לכאורה ברור מה מסביר את אי־האמון בהלוי ובקצונת המטה הבכירה - כישלונם המבצעי והמודיעיני ב־7 באוקטובר. אבל זה אינו הכישלון היחיד של ההנהגה הצבאית אצלנו.

נזכור את 1973 ואת 2006. ב־1973 הכישלון נתפס כסכנה קיומית חמורה יותר מזו של 2023. לכן 7 באוקטובר הוא הסבר חלקי בלבד לצלילת האמון בהלוי ובקצונה שלו. הלוי וקציניו, ובהרחבה הממסד הצבאי כולו, לרבות שר הביטחון גלנט ו"הלשעברים", סובלים מתוצאות הפוליטיזציה בפיקוד הבכיר בצה"ל. מפקדי הצבא, בעיקר בשני העשורים האחרונים, פגעו פגיעות חמורות ומתמשכות במודל הצבא הממלכתי־דמוקרטי של בן־גוריון.

גם אחרי הכנעת האצ"ל והפלמ"ח זה מעולם לא היה יכול להיות מודל מושלם, אבל עד הסכמי אוסלו חל שיפור עקבי במודל, ובמרכזו כפיפות בלתי מותנית של הצבא לממשלה. לעומת זאת, מאז אוסלו, וביתר שאת מאז ההתנתקות, נבנה הסגל הבכיר במיון פוליטי שהלך ונחשף לציבור, ובמיון הפוליטי השתלב היטב גם מיון מעמדי ותרבותי - הסגל הורכב במידה מוגברת מבוגרי היחידות המיוחדות וחיל האוויר.

נוצר פער פוליטי, מעמדי ותרבותי בין הפיקוד הבכיר לבין כלל צה"ל, והוא שבא לידי ביטוי בסקר המילואימניקים. הפער נעשה מסוכן ככל שהוא השתלב בפער בין רמטכ"ל ומטכ"ל פוליטיים לבין הנטייה ה"מרגיזה" של הציבור לבחור ממשלות וראשי ממשלה שדרכם הפוליטית והאסטרטגית שונה מזו של הקצונה. הסכנה נחשפה כבר בניסיונם של הרמטכ"ל אשכנזי ושל ראש המוסד דגן לסכל את האסטרטגיה של רה"מ נתניהו ושל שר הביטחון ברק בסוגיית איראן.

נזכור את 1973 ואת 2006. ב־1973 הכישלון נתפס כסכנה קיומית חמורה יותר מזו של 2023. לכן 7 באוקטובר הוא הסבר חלקי בלבד לצלילת האמון בהלוי ובקצונה שלו

אז גם התעורר חשד, לפחות סביר, שאשכנזי ודגן הרשו לעצמם לחתור תחת מדיניות הממשלה באמצעות חבירה לעמיתיהם האמריקנים. רושם כזה נוצר גם במהלך המלחמה הנוכחית, והוא עושה שמות באמון הציבור ובתוכו - בעיקר באמון המילואימניקים.

יתר על כן, איום הפוליטיזציה התבלט ברפורמה המשפטית. הרמטכ"ל הלוי ואנשיו לא פעלו לסיכול החתרנות הפוליטית במערך המילואים, שנועדה לבלום את הרפורמה. הם למעשה התירו למקצת החלקים האליטיסטיים בצבא לפלוש באופן מסוכן לתחום לא־להם. הממסד הביטחוני למעשה חבר לממסד המשפטי, שגם הוא עבר פוליטיזציה, במטרה לסכל את רצונות הציבור (לסכל אותם, ולא רק להגביל אותם לפי חוק!), כהבעתם באמצעות נבחרי הציבור. מה הפלא שהידרדר האמון בשתי המערכות האלה?