טיסה זה לא חמאה

"טיסה זה לא לחם", זה מה שהוא אמר.

אבי נקש הוא מבעלי חברת התעופה ארקיע, החברה שמכרה כרטיס ב־800 דולר לאתונה רק לפני כשבוע. "כשאנשים רוצים לטייל או לחזור מטיול, אז משלמים מה שצריך", ככה הוא אמר. שוק חופשי, חבר'ה, שחררו מסולידריות, תמיד יש את אלה שמרוויחים מהמלחמה. ובכלל, מנוחה ליגע, מרגוע לעמל, הכל שטויות. אין לכם? שבו בבית, בממ"ד, אפשר גם להיפגש עם השכנים בחדר המדרגות, שכל אחד יביא משהו, אפשר לחשוב.

כמה מילים של אבי נקש סיפרו את הסיפור כולו: לתפיסתו, ולתפיסתם של רבים אחרים, חופשה היא לא מצרך יסוד. אפשר לחיות בלעדיה, להסתדר, כלום לא יקרה לך אם לא תצא לנופש. מי שרוצה לצאת רגע מהשגרה, לבלות זמן איכות עם המשפחה, לא חלילה סקי מפונפן בריזורט בשווייץ או טיול אופניים במורדות הדנובה, סתם, כמה ימים לשנות אווירה - הוא נהנתן ומפונק ורהבתן וחסר איפוק.

כן, ממש מפונקים פה כולנו. כל הישראלים שכבר שנה חיים עם גוש בגרון שלא מצליח להשתחרר, שנמצאים בדריכות 24/7, שחוששים לביטחונם ולעתיד ילדיהם.

כן, ממש נהנתנים, כל הישראלים האלה שעומדים בפקקים ועובדים קשה ומתמודדים עם יוקר המחיה ועם משכנתאות שמטפסות מעלה־מעלה ועם אזעקות ופינוי מהבית. כן, ממש חסרי איפוק כל הישראלים החצופים האלה שבסך הכל רוצים טיפה אוויר, לנשום, להרגיש הקלה מהלחץ הבלתי פוסק, מהמשא וממשקל החיים שכל אזרח ואזרחית כאן חווים בכל רגע. מדינה שלופתת אותך, שמרסקת את הלב בכל יום מחדש עם "הותר לפרסום", ש־108 מאזרחיה חטופים ותמונותיהם מלוות אותך בכל רגע.

וכאן כבר אין לאן לברוח, הדרום והצפון מופגזים, תם עידן האוהל בכנרת או במדבר. שמורות הטבע בצפון סגורות, בשביל לראות מים זורמים אפשר, גג, לפתוח את הברז בבית. זה לא שיש איזשהו תחליף מקומי, כל המדינה התנקזה למרכז. וקטן וצפוף וכועס ובוער, וכואב, כל כך כואב, שיש ימים שהעור מתקלף גם מבלי לחשוף אותו לשמש היוקדת שצורבת בו את תוגת הזמן והמקום.

"ויכל ה' ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", זאת היהדות. ה' עצמו זקוק היה ליום מנוחה, לא כל שכן בני אדם. כי אי אפשר כל הזמן להיות בתנועה, ואי אפשר כל הזמן לעבוד, ואי אפשר, במשך שנה שלמה, לשאת. וזה לא שהיה פה קל לפני 7 באוקטובר, פשוט אחריו זה נהיה כבד מנשוא.

ממש חסרי איפוק כל הישראלים החצופים האלה שבסך הכל רוצים טיפה אוויר, לנשום, להרגיש הקלה מהלחץ הבלתי פוסק, מהמשא וממשקל החיים שכל אזרח ואזרחית כאן חווים בכל רגע

מי שחש מחנק ומשווע לצאת מפה לכמה ימים הוא לא חלש אופי ולא חצוף ולא פינוקי. להפך, מדובר באנשים שהם לחלוטין נורמליים ושפויים והגיוניים. אנשים שמבינים שהדרך היחידה להמשיך לחיות כאן, לשאת בנטל, היא להתנתק מפה לכמה זמן; שבדיוטי פרי לא רק קונים בושם, אלא בראש ובראשונה מצטיידים בשריון לעתיד לבוא. 

דווקא עכשיו חופשה היא לחם. דווקא עכשיו ניתוק של יומיים-שלושה הוא מצרך יסוד. אף אזרח לא צריך להתנצל על כך שהוא חייב, ולו לכמה ימים, לנסות להניח בצד, אולי אפילו לשכוח. כן, לשכוח. לא לדאוג, זאת מדינה שתזכור מצוין להזכיר.