המסגור התקשורתי של המחאות בשדה תימן ובבית ליד היה מהיר מאוד. המילה ״התפרקות״ כיכבה בכותרות של כל העיתונים, והטלטלה מהפריצה לבסיסים תוארה במילים כמו כיבוש, פשיטה, מצור. מעולם לא נאמרו מילים כאלה ביחס למפגיני קפלן, שפעמים רבות איבדו שליטה. אז מה היה כל כך מזעזע - אולי לראות עשרות מזרחים מפגינים?
לפני הכל, שתי הבהרות. ראשית, הפריצה לבסיסים מנוגדת לחוק. אין לה מקום והיא צריכה להיות מטופלת. והדבר החשוב יותר - חזקת החפות, או העובדה שאנשים הם חפים מפשע עד שהוכחה אשמתם. כלומר, חיילי המילואים שנלקחו לחקירה הם כרגע חשודים, לא "אנסים סדיסטים" כמו שכינו אותם ב"הארץ". נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא הגישו נגדם כתב אישום, ואחד מהנחקרים אף שוחרר ללא תנאים מגבילים. אבל לא רק אשמת החיילים נקבעה מראש, אלא גם זאת של כל מי שיצא למחות באותו יום: משפחות החיילים שנעצרו, חברים, ציבור מודאג ונציגי ארגון מחאת המילואימניקים. "אנשים מתוך המערכת", כפי שציין רס"ן גלעד אך, יו"ר הארגון, והוסיף כי לוחמים מספרים ״על תחושת רדיפה של המערכת".
כמעט אף אחד מהמפגינים לא הביע תמיכה במעשה שבו מואשמים החיילים, מעשה שהיה אמור להיות תחת צו איסור פרסום, שכל כך מרבים להשתמש בו. הם הביעו חוסר אמון במערכת, שרבים בתקשורת ובמערכת עצמה מעדיפים להתעלם ממנו. חברי הכנסת, אגב, הגיעו הרבה אחרי הציבור ועזבו הרבה לפניו. המפגינים האלה כונו מיליציות או פלנגות פשיסטיות (תלוי אם צפיתם בחדשות 12 או 13), שמופעלות על ידי הימין הקיצוני (כי ימין יש רק קיצוני). אין להם עמדות, אין להם כאב. את הדיבור שלהם אפשר וצריך לחתוך, כפי שעשה בגאון עודד בן עמי.
"כיבוש צה"ל", כפי שהוא כונה, הסתיים בפינוי המפגינים לאחר הידברות קצרה, ללא נזק וללא נפגעים. ובכל זאת, הרמטכ"ל ודובר צה"ל הגיעו למקום, וגדוד נח"ל שלם נשלח כדי להגן על הבסיסים מפניהם. העובדה שהזעיקו חיילים כדי להתמודד עם המפגינים היא צינית במיוחד. כולנו זוכרים את ההתרעמות בתקופת הקורונה על הרעיון שחיילים יאכפו את הסגר. אבל עכשיו יש מטרה: להראות שהמפגינים הם נגד החיילים, לא למענם.
המופע של הפרקליטות הצבאית השתבש. במקום מעצר ראווה עם פשיטה בפנים רעולות, בכירי הצבא חוו על בשרם את הזעם של הציבור. אותו ציבור בלתי נראה, שביום שני כולם, כולל תת־אלוף דניאל הגרי, שכינה את המפגינים "מתפרעים" והאשים אותם בפגיעה בצה״ל ובביטחון המדינה - נאלצו להקשיב למצוקותיו. את הקרע בצה״ל יצרה היהירות. כמו במקרה של אלאור אזריה, הצמרת הביטחונית מפקירה את חייליה ומנקה את עצמה מוסרית על גבם של הלוחמים. הפעם זה ברמה קולוסאלית. עמוק בתוך הטראומה. אז הם בחרו במשפט ראווה ובהתנערות פומבית ומשפילה במיוחד, במקום להקשיב לציבור.
"כיבוש צה״ל", כפי שהוא כונה, הסתיים בפינוי המפגינים לאחר הידברות קצרה, ללא נזק וללא נפגעים. ובכל זאת, הרמטכ"ל ודובר צה״ל הגיעו למקום, וגדוד נח״ל שלם נשלח כדי להגן על הבסיסים מפניהם
בינתיים, בבתי הכלא הצבאיים בישראל מוחזקים היום עשרות חיילים. רבים מהם מואשמים בעבירות לא חמורות ואולי אפילו לא קיימות, כמו גניבת אמל״ח או הפרות סדר ב־7 באוקטובר. אותם חיילים הם מי שיצאו להילחם כשלא היה צבא, פעמים רבות על דעת עצמם. מי שהצילו חיים.
אבל לחיילים האלה הרי יש תחליף. בשם הסימטריה אפשר להקריב אותם על מזבח האג והאמריקנים, לבזבז אותם לטובת בכירי המערכת אשר להם - רק להם - אין תחליף. ליפעת תומר ירושלמי אין תחליף, גם לא להרצי הלוי (שכנראה הצליח בינתיים להתחמק מצו מעצר בינלאומי). האסירים מחבלי הנוחבה הפכו לסוגיה במאבק בין האליטות לציבור. דרך העיסוק המשפטי בתנאים שלהם, באוכל שלהם, ביחס אליהם, מנוסחים כללי מוסר אידיאליים, שקיימים רק בתיאוריה ומשמשים כדי לייצר הבחנה בין הטובים לרעים בתוך החברה בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו