לפני שעזה תהפוך לווייטנאם

מאז תחילת המלחמה בעזה יוצא עדכון יומיומי לגבי מספר המחבלים שצה"ל חיסל, המנהרות שהרס והיקף הפגיעה בתשתיות חמאס.

על פניו, מהמראות ומהנתונים שמוצגים בתקשורת, לרבות הדיווחים של דובר צה"ל, נראה שלמרות הירידה בעצימות הלחימה - צה"ל בדרך להשגת יעדיו. אבל האם המספרים הם הדרך הנכונה ל"ניצחון המוחלט"?

בעגה הצבאית, פגיעה בחמושים או בתשתיות נקראת "ספירת גופות" (Body Count). לרוב היא נתפסת כנקמה, אך האסטרטגיה מאחורי השיטה מבקשת להגיע ל"נקודת השבירה" של האויב. כלומר, השלב שבו מספר ההרוגים יהיה גדול מהיכולת שלו לגייס ולהכשיר כוח אדם חדש. ובכך בדיוק משתלבת האסטרטגיה של "ספירת גופות" עם יעדי מלחמת חרבות ברזל, כפי שהציג הדרג המדיני לצה"ל: חיסול התשתית הצבאית של חמאס ומיטוט שלטונו ברצועת עזה.

ישראל לא באמת יודעת כמה פעילי חמאס יש בעזה (לוחמים ותומכי לחימה). למעט כמה כוחות מוגדרים, רוב המחבלים לא לובשים מדים. נקודה זו מקשה עוד יותר את קביעת היקף כוח האדם של ארגון הטרור, ובמשתמע מכך - נקודת השבירה שלו

ניצנים ראשונים לשימוש הישראלי במונח (גם אם באופן עקיף) ניתן למצוא בסבבים הראשונים שלאחר הנסיגה מעזה ב־2005, אך בעיקר במלחמת לבנון השנייה. בשלהי כהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט עלתה אסטרטגיית "ספירת הגופות". במארס 2018 קבע איזנקוט: "בשנתיים האחרונות נהרגו רק באיו"ש 171 מחבלים... הצבא פועל בצורה מדויקת, אגרסיבית. היכן שצריך הוא יוזם ופועל".

גם יורשו בתפקיד, אביב כוכבי, המשיך בכיוון הטרמינולוגי הזה. בקיץ 2020, לאחר ביקור באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים, הוא אמר כי המדד להצלחת הלחימה הוא "קטלניות הכוחות", והוסיף: "בסיומו של כל שלב בלחימה יש לבחון את היקף האויב והיעדים שהושמדו, ולא רק את עצם כיבוש השטח". הרצי הלוי, שקיבל לידיו את צה"ל על בסיס העקרונות של איזנקוט וכוכבי, לא סטה מהקו המנחה שהגדירו קודמיו. את יישומה של שיטה זו אנחנו רואים היום.

לא ישראל היא זו שהמציאה את המונח. בזמן מלחה"ע השנייה, ובייחוד במלחמת קוריאה, האמריקנים עשו שימוש ב"ספירת גופות" כמדד להצלחה צבאית. הדבר הגיע לשיא בזמן מלחמת וייטנאם. "ספירת גופות, הריגה ודאית ויחס הריגה הפכו להיות מהביטויים המזוהים ביותר של המלחמה", כותב ד"ר טל טובי.

הוא מסביר: "השיטה לא השיגה את יעדיה בשל כשלים שהיו מובנים בה". האחד - על הצבא האמריקני נאסר לחצות את קו הגבול בין דרום וייטנאם לצפונה; והשני - לכיבוש השטח לא היתה כל משמעות בעיני האמריקנים. אבל ישראל היא לא אמריקה, ועזה היא לא וייטנאם. ראש הממשלה נתניהו הגדיר כמה וכמה פעמים את מלחמת חרבות ברזל כ"מלחמת העצמאות השנייה של ישראל". ואם זוהי אכן ההגדרה שלה - שיטת הלחימה הנוכחית לא מתאימה לה.

מ־1948 ועד 1982, ישראל ניהלה את מלחמותיה במסגרת מערכה שחתרה להכרעת האויב, תוך כיבוש שטח ושליטה בו. הדבר הטיל על כתפיה את האחריות לניהול האזרחי והביטחוני של השטח, ומדדי ההצלחה והכישלון היו ברורים.

אך שיטת הלחימה של "ספירת גופות" לא עובדת מול חמאס - כפי שלא עבדה לאמריקנים נגד הווייטקונג, עד שנאלצו להודות בכישלונה. ראשית, משום שישראל לא מחפשת שליטה בשטח, או העברת הסמכות לגורם שלטוני אחר כחלופה לחמאס. דבר זה מוביל לכך שלאחר השלמת המשימה של "חפש והשמד", צה"ל יוצא מאזור הפעילות ומותיר אחריו חלל, שמתמלא מייד באנשי חמאס. שנית, ישראל לא באמת יודעת כמה פעילי חמאס יש בעזה (לוחמים ותומכי לחימה). למעט כמה כוחות מוגדרים, רוב המחבלים לא לובשים מדים. נקודה זו מקשה עוד יותר את קביעת היקף כוח האדם של ארגון הטרור, ובמשתמע מכך - נקודת השבירה שלו.

הדרג המדיני וצה"ל צריכים לבחון חלופות להשגת יעדיהם. אחד מהם הוא הצורך לייצר חלופה לחמאס בעזה, שתבטיח שליטה ביטחונית ישראלית תוך שיתוף פעולה עם גורמים זרים בהיבט האזרחי. ספירת גופות אינה מתכון לניצחון. לא חלקי, ובטח לא "מוחלט".