מתפשרים על רדמן

עקב אילוצי המלחמה, סביר שהציבור הישראלי טרם התעדכן בדרמה הדמוקרטית הסוערת שחלפה, זו שתוצאותיה בוודאי יטלטלו את המזרח התיכון כמו סירת פח בים בלטי סוער. מדובר, כמובן, בניצחונו של ליאור שמחה על הדס דניאלי ילין בבחירות לראשות התנועה הקיבוצית.

ההפתעה האינטרגלקטית שהיסטוריונים עוד יתקוטטו על פרטיה, זו שהמלחמה דחפה אותה בקושי אף לעלון הקיבוץ "עלי מלכיה", התרחשה חרף העובדה שאת הדס דניאלי ילין דחף וקידם החבר והלוחם החברתי־ליברלי־ציוני משה רדמן, כולל בעמודי הרשת האישיים שלו.

ועדיין, חרף גבו הרחב של שחקן החיזוק מקפלן פינת עם ישראל, דניאלי הפסידה! הלם שוק ותדהמה. זה בערך כמו שרב שכונה בספסופה יפסיד את תוארו למרות תמיכה של אריה דרעי. לא?

ובכן, לא. בפעם המי יודע כמה בעשור האחרון מגלים שלל מנהיגי מחאה שיכורי סיקור עיתונאי אוהד וחיבוקים מהברנז'ה, בדרך הקשה, שהם בהחלט מוכשרים (לרוב) בצעקות באולפנים וברחובות ובלהצטלם בפוזות מודאגות־אך־נחושות בשערי עיתונים, אבל בפוליטיקה, כמו בשיר של הדג נחש, פתאום מגיע שלב הכאפה המצלצלת. הבעיה כאן היא שונה. ישראל נמצאת במצב כל כך עדין וסבוך, שלמרות חוסר הרלוונטיות של רדמן בקרב הציבור הישראלי, הוא עדיין רלוונטי יותר ממי שרואה עצמו תמידית בתור נציג האור, הלוא הוא אהוד ברק. ורדמן יודע את זה. וגם ברק שמעניק לו גב איתן.

תחשבו על זה: אהוד ברק, רונן צור, אהוד אולמרט, יעלון - ויש עוד, בלי עין הרע, מספיק טיפוסים רבי עוצמה שתכלית קיומם נגזרת מתיעוב לימין הישראלי כולו, למתנחלים בפרט ולביבי באופן דתי. אבל דווקא הכוח העצום וההון הנלווה כבר הוכחו כלא רלוונטיים: הם הרי כבר ניסו ונבעטו מהפוליטיקה בבושת פנים. בלית ברירה הם הפכו לחבובות שעסוקות חדשות לבקרים בראיונות עמוסי קללות ונבואות אימים מהסוג המתמיה. מתנדנדים ואנשי מרכז שצופים בהם כבר לא מאמינים לפנסיונרים היסטריים שבעת מלחמה מדברים במונחים של בגידה ומרד וגופות צפות בירקון. ההנחה היא, אפילו משמאל, שהם לא מדברים מדם ליבם, אלא משיקולים פוליטיים.

ישראל נמצאת במצב כל כך עדין וסבוך, שלמרות חוסר הרלוונטיות של רדמן בקרב הציבור הישראלי, הוא עדיין רלוונטי יותר ממי שרואה עצמו תמידית בתור נציג האור, הלוא הוא אהוד ברק. ורדמן יודע את זה. וגם ברק שמעניק לו גב איתן

פתגם רוסי ישן אומר שטיפש חרוץ נושא פוטנציאל נזק גדול יותר מחכם עצלן. רדמן, ייאמר לזכותו, באמת מאמין לדברים שכתב על עצמו בוויקיפדיה. עד כמה שגאון מוכה שיגעון גדלות ונטול מעצורים כמו ברק יכול ומצליח להיות מסוכן לשלום החברה, מעשית הוא מזיק פחות מרדמן, אידיאולוג חביב ונרקיסיסט עם תפיסה מציאותית־חברתית של מתבגרת מהנוער העובד וידע היסטורי מביך אף יותר.

נכון, רדמן משקיע את כל מרצו וממונו בשאיפה להשתלט על הנהגת מחנה השמאל, כשנכון להיום ספק אם יצליח להשתלט גם על מעון של ויצו, אבל בסוף זה יצליח לו. מתישהו יגיע השריון או הדיל שיכניס אותו לכנסת בדקה ה־90, ובתקופה הקצרצרה שבה יסתובב כחבר כנסת, מפריח סיסמאות ויוזם הצעות חוק אינפנטיליות ומפלגות, אנחנו נחבוט את הראש בקיר הקרוב, ניאלץ לעצור, לנשום עמוק ולהגיד תודה: האופציה השנייה היא חכם חרוץ. חרוץ במיוחד.