כמו בנושאים רבים אחרים, חלק עיקרי מהדיון תלוי בשאלת הרטוריקה, והמילים בהם משתמשים. כאשר מכתירים את הנושא כ"הזנה בכפיה" – העמדה האתית הבסיסית היא שנקודת המוצא היא שאין לעשות דבר נורא שכזה, וחובת ההצדקה מוטלת על מי שסוטה מעמדה הומאנית זו, ומנסה לכפות על אדם אחר דבר שהוא בניגוד לרצונו; ברם, כאשר מכתירים את הסוגיה האתית בכותרת "הצלת חיי אדם בניגוד לרצונו" התמונה נעשית מורכבת יותר, והדיון האתי אמיתי יותר. על כן, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להכתיר את הסוגיה בכותרת הראויה לה, ואז נפתח הפתח לדיון נוקב, שכרגיל בדילמה אתית והלכתית – יש בו צדדים לכאן ולכאן.
למעשה אנו דנים בשתי שאלות שונות. שאלה אחת, שהיא שכיחה מאוד בבתי חולים, היא שאלת טיפול באדם נגד רצונו, במצבים שונים. נושא זה עולה תדיר, לדוגמה, בחולי סכרת עם נמק בגפיים שמסכן את חייהם, שניתן להציל את חייהם ולאפשר להם איכות חיים סבירה למשך שנים רבות, אולם הם מסרבים מסיבות שונות. הדילמה האתית היא בין עקרון האוטונומיה של המטופל, שהוא עיקרון שחשיבותו הולכת וגוברת באתיקה המקובלת היום, ובין עקרון העל של (קדושת) החיים. כאמור, העמדה המקובלת היום צועדת בדרך המכתירה את האוטונומיה של המטופל כעיקרון העל, וגם אם שיקולי המטופל נראים כשגויים בעיני כל אדם אחר – אסור לגעת בו נגד רצונו. לא ניתן להכחיש כי חלק מהכתרה זו נובע גם מהפחד מתביעות משפטיות שונות.
האם הדבר נכון מבחינה אתית ? כאמור, כמו בכל דילמה יש גם צד שני למטבע. הצד השני הוא הערך הגבוה מאוד שאנו מעניקים לחייו של אדם, והחובה להציל אותו כאשר הוא בסכנת חיים. בשקלול שני הערכים האתיים האלה נראה לי כי אין לתת לאף אחד מהם את השלטון המוחלט, וצריך לעשות כל מאמץ שלא לפגוע באחד מהם. כאשר ההתנגשות היא בלתי נמנעת נקודת המוצא היא האוטונומיה של החולה, והימנעות מטיפול בו נגד רצונו, אולם במצבים קיצוניים מאוד, לאחר שנשקלו הדברים מצדדיהם המורכבים, קיימת גם חובה אנושית, הומאנית, מוסרית והלכתית להציל חיי אדם.
סוגיה שניה קשורה לשאלות בטחון המדינה: האם עקרון בטחון המדינה מתיר להיאבק כנגד אדם גם על ידי הצלת חייו בכפייה. גם כאן מדובר בדילמה מסובכת מאוד. למרות שבמחשבה ראשונית נראה כי אם מותר להרוג אדם כדי למנוע פגיעה חמורה בציבור – מותר בוודאי להציל את חייו, אולם התמונה מורכבת יותר, שכן לא האדם עצמו הוא המסכן את הציבור, אלא התגובות האפשריות למותו בשביתת רעב. כאן כאמור השיקולים הם אחרים, כיוון שלא טובתו של העציר עומדת לדיון, אלא ההצדקה הציבורית, וכדי להאכיל אותו נגד רצונו במצב כזה צריכים הצדקות קיצוניות ביותר.
אזכיר רק כי כל זה הוא בשאלת הכפייה על ידי גורמים שהם מחוץ לאדם. מבחינת החובה של האדם כלפי עצמו – אין ספק שעמדת ההלכה היא שאדם צריך לעשות כל שביכולתו כדי להציל את עצמו מהמתה עצמית.
הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה בעמותת רבני צהר, וחבר המרכז לאתיקה, במשכנות שאננים בירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו