תקנות לשעת חירום פוגעות במדינה

מאז תחילת המלחמה, בשל האתגרים שהציבו המאורעות הקשים לפתחן של רשויות השלטון, פרסמה הממשלה לא פחות מ־19 תקנות שעת חירום ותיקונים להן.

אלה החלטות שברובן פוגעות בערכים דמוקרטיים ובזכויות יסוד, כגון זכויות חשודים ועצורים ושימוש במידע מהמאגר הביומטרי. אך האמצעי שמפעילה הממשלה - תקנות שעת חירום - מסוכן יותר מההחלטות עצמן ומההסדרים שנקבעו בהן.

תקנות שעת חירום מאפשרות לממשלה לכאורה לשלוט ללא מצרים: להחליף חקיקה של הכנסת בכל תחום – לרבות סדרי בחירות והגנה על זכויות, לבטל חוקים קיימים ולהטיל מסים ללא אישור נבחרי הציבור וללא דיון פרלמנטרי או בקרה של ממש, לתקופה של שלושה חודשים. התנהלות לפי תקנות שעת חירום, גם כאשר קיימת ברירה ומצב החירום אינו מונע מהכנסת לתפקד, מהווה סכנה לעצם קיומה של הדמוקרטיה. ב"מדינת תקנות שעת חירום" איש אינו בטוח, והאיום על זכויותיו הבסיסיות של כל אזרח נשקף לו מממשלתו שלו.

בשל סכנות אלה קובע חוק יסוד: הממשלה תנאים מחמירים להתקנת תקנות שעת חירום בידי הממשלה. בין היתר, תנאים אלה מייחדים את סמכות הממשלה להתקין תקנות שעת חירום לתרחישי אימים קיצוניים ביותר, שבהם התקנת תקנות אלה היא המוצא האחרון שנותר בידי הממשלה לנקיטת צעדים חיוניים למען הישרדות המדינה, משטרה הדמוקרטי - או, לכל הפחות, למען שמירה על תפקוד הכרחי בעת צרה לשם מניעת אסון מיידי. התקנת תקנות שעת חירום מוצדקת רק אם מצב החירום מביא לכך שבפועל הכנסת אינה מסוגלת לחוקק.

בעבר, עוד לפני חוק יסוד: הממשלה והפרשנות המתבקשת שהעניק לו בית המשפט העליון, נהגו מרבית הממשלות באחריות והשתמשו באמצעי זה בזהירות. לשם המחשה, בין 1948 ל־1962, השנים הראשונות של המדינה והקשות בתולדותיה, תוך כדי מלחמת קיום וקשיי ייצוב, כשמוסדות השלטון בבנייה והמשפט בהתהוות, הותקנו בסך הכל 79 תקנות שעת חירום. בהמשך שימוש יתר בתקנות שעת חירום נבלם, גם אם באיחור מסוים, על ידי ביהמ"ש העליון וגורמים אחראיים בממשלות ישראל. ב־20 השנים שקדמו למשבר הקורונה הותקנו 14 תקנות שעת חירום, שמרביתן הסדירו עניינים נקודתיים במתקנים הביטחוניים הרגישים ביותר בישראל ולא היה בהן, כנראה, משום פגיעה משמעותית בשלטון החוק.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל שבה הממשלה לשימוש בתקנות שעת חירום. חלק מהתקנות אף אושרו על ידי השרים במשאל טלפוני, ללא דיון ראוי וללא שקיפות. תקנות אלה סטו כבדרך אגב ממבחנים מושרשים שנקבעו במשפט הציבורי

המגבלות החוקתיות והאחריות הממשלתית נפרצו בתקופת הקורונה בידי ממשלת מעבר, שהתקינה תקנות שעת חירום בהיקף שישראל לא ידעה דומה לו מעולם: 104 תקנות, רבות מהן רחבות ואף פוגעניות (לרבות סגר ומניעת מפגשים של אנשים פרטיים), בתוך חמישה חודשים בלבד.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל שבה הממשלה לשימוש בתקנות שעת חירום. חלק מהתקנות אף אושרו על ידי השרים במשאל טלפוני, ללא דיון ראוי וללא שקיפות. תקנות אלה סטו כבדרך אגב ממבחנים מושרשים שנקבעו במשפט הציבורי. לדוגמה, תקנות שעת חירום שהותקנו ב־20.10 ותוקנו ב־6.11 הפקידו בידי שר התקשורת ושר הביטחון כוח להתערב בשוק התקשורת ובסיקור החדשותי באמצעות סגירת כלי תקשורת זרים והסרתם מהטלוויזיה הרב־ערוצית.

אין הצדקה להתקנה הנמשכת של תקנות שעת חירום. מצב החירום לא שיתק את הכנסת ואין מניעה לקיים הליכי חקיקה. ההפך הוא הנכון: חקיקה חיונית היא תפקידה הגרעיני והמובהק של הכנסת, וחובתה של הכנסת לחוקק, אם היא סבורה שהדבר נחוץ כדי לתת מענה לצורכי השעה. במצב הנוכחי אין מניעה שדיון כזה ייערך במהירות גבוהה מהרגיל ושחקיקה מתאימה תתקבל כהוראת שעה לזמן המלחמה בלבד. אם אמנם מתעורר צורך חיוני ודחוף בקביעת הסדרים משפטיים חדשים, יתכבדו חברי הכנסת ויחוקקו בהקדם.