הודעתו של הנשיא טראמפ בראיון טלוויזיוני כי העברת השגרירות האמריקנית לירושלים תחכה עד לאחר השגת הסכם שלום ישראלי־פלשתיני, צריכה להפתיע רק את אלה שסברו בטעות שעם בחירתו של טראמפ לנשיאות תתחולל תפנית של 180 מעלות במדיניות האמריקנית כלפי כל הסוגיות בסכסוך הישראלי־פלשתיני, לרבות מיקום השגרירות.
אמנם אין ספק שחל שינוי משמעותי לטובה - הן בהתבטאויות והן בדגשים של הממשל הנוכחי לעומת ממשל אובאמה, ואפילו ממשלים קודמים אחרים, אבל בד בבד עם השינויים לא נעלם לגמרי ממד ההמשכיות שמאפיין רבים מהעמדות ומהמהלכים של ארה"ב בהקשר הישראלי־פלשתיני. מצד שני, וגם את העובדה הזאת יש להדגיש, בנושאים אחרים, חשובים יותר מהעברת השגרירות, חלו תמורות חיוביות משמעותיות, כפי שמעיד נאומו בעניין האיראני, הקובע שהסכם הגרעין הפגום ישונה ויורחב גם לנושא הטילים ארוכי הטווח ולפעולות החתרניות של איראן - או שיבוטל! גם ביטול החברות באונסק"ו הוא חלק מהרוח החדשה שנושבת מהבית הלבן של טראמפ.
ברם, ההיבט המטריד בדבריו של טראמפ לגבי הנושא הפלשתיני איננו דווקא בהקשר לשגרירות בירושלים כן או לא, אלא הנימוק שהעלה בקשר לכך, דהיינו הזיקה, כביכול, בין נושא העתיד הישראלי־פלשתיני לבין השלום במזרח התיכון כולו. יש מי שיפרש שהנשיא מזדהה בפועל עם עמדות האסכולה הנפוצה בממסד מדיניות החוץ הוושינגטוני והאירופי, שלפיה הבעיה הפלשתינית היא הגורם הראשי, ואולי היחיד, לאי־היציבות במזרח התיכון כולו - עמדה דוגמטית שלא נס ליחה חרף המציאות האמיתית באזור. כשהנשיא אומר ש"אם אנחנו יכולים לעשות שלום בין הפלשתינים לבין ישראל, זה יוביל לבסוף לשלום במזרח התיכון", האם הוא באמת סבור שייעלמו במחי יד מערבולת הדמים בסוריה, המלחמה בתימן, המאבקים בעיראק, האיום הטרוריסטי הג'יהאדיסטי הסוני מזה והשיעי מזה על רוב מדינות המזרח התיכון, שלא לדבר על מזימותיה ההגמוניות של איראן (שטראמפ כן מצביע עליהן)?
טראמפ מתאווה לכונן "שלום אולטימטיבי" בין יהודים לערבים, וזו בהחלט מטרה ראויה שרוב הישראלים שותפים לה, אך כפי שמתברר בכל פעם מחדש, לא כן רוב הפלשתינים. המונח "שלום אולטימטיבי" אינו שונה במהותו מההגדרה של בן־גוריון בזמנו ל"שלום אמת", או של נתניהו כעת, כלומר סוף לסכסוך, קץ לכל התביעות ההדדיות, ובמילים אחרות, שלום לא רק כהשלמה חולפת עם המציאות, כולל הברית האסטרטגית של ישראל עם אמריקה, אלא הסכמה אמיתית ואידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
אין, למרבה הצער, שום סימן שמבחנים אלה מקובלים על ההנהגה הפלשתינית, ו"הפיוס" בין פת"ח לחמאס מדגיש זאת. שלום "אולטימטיבי", כלומר כזה שהוא סופי לא רק מבחינת הזמן אלא בעיקר מבחינת פתרון כל הבעיות והמחלוקות, איננו, אפוא, בר השגה כעת, וממילא גם העניין של העברת השגרירות נשאר בן ערובה לסחטנות הפלשתינית. עם זאת, יש לקוות שטראמפ, ודווקא מפני שהוא נחוש שלא להיות אזוק בכבלי העבר, יירד לשורשי הבעיה הפלשתינית, סיבותיה ומקורותיה ויפעל במרץ האופייני לו למציאת דרכים מעשיות לקידום הסדרים פרגמטיים כאלה ואחרים - אך בפרופורציה הנכונה לגבי הגורמים שבאמת מונעים את השלום במזרח התיכון.
