צהלות שמחה ונהרות התפעלות שטפו את התקשורת הישראלית: "עיתון סעודי ראיין את הרמטכ"ל! השלום עם סעודיה פרץ! ימות המשיח הגיעו!". זאת היתה רוח התגובות לראיון שהעניק רא"ל גדי איזנקוט לאתר אינטרנט ערבי ששמו "אילאף". האתר הזה בכלל מופעל בלונדון בידי שני אנשים, אחד מהם נולד בסעודיה והאחר בעיראק. לא עיתונים ולא יער.
מעט ישראלים יודעים שהמראיין אינו איזה סעודי שנחת בחשאי בישראל אלא מג'די חלבי, אחינו ובשרנו, כתב "אילאף" בישראל. אתר זה מארח ישראלים מאז הוקם ב־2001, ובין השאר פורסמו בו מאמרים שכתבו מורי ורבי פרופ' שמואל מורה ז"ל, וגם כותב שורות אלה. אבל אם אפשר להתלהב ממשק כנפי ההיסטוריה או מנקישות כפכפי המשיח, אז למה לא? אגב, חיפשתי ציטוט של הראיון בעיתונות הסעודית, ולא מצאתי.
נכון, איזנקוט אמר שם דברים מעניינים מאוד, כגון: "לא נקבל התקבעות איראנית בסוריה באופן כללי, ובמיוחד התבססות שלהם ממערב לכביש דמשק־סוידא, ולא נרשה שום נוכחות איראנית. הזהרנו אותם מבניית מפעלים או בסיסים צבאיים, ולא נרשה זאת". כלומר: אנחנו בעלי הבית של רצועה ברוחב עשרות ק"מ בשטח סוריה המשיקה לגבולנו, ואנחנו נסלק משם את האיראנים. ומה אם האיראנים יקימו בסיס בשטח זה כדי לבחון את גבולות התעוזה שלנו ויכריזו קבל עם ועולם שתקיפת הבסיס תביא למלחמה גדולה, האם צה"ל אכן יתקוף אותם?
נראה שישראלים - בכירים ומתראיינים מקצועיים - שכחו את הכלל הראשון בתרבות השוק של המזרח התיכון, כלל שלימד אותנו הכוהן הגדול של כללי המו"מ באזורנו, פרופ' משה שרון (מורי ורבי, יבלח"ט): "לעולם אל תראה התלהבות, כי המחיר יקפוץ לרמה שלא תוכל לשלם". הסעודים נזקקים לנו בגלל האיראנים ויהיו מוכנים להיכנס למיטה אפילו עם השטן בכבודו ובעצמו, אם רק יושיע אותם מהפרסים. לכן אנחנו חייבים לעשות פרצוף לא מתלהב בעליל, כדי שיתאמצו לשכנע אותנו לתת להם שלום בתנאים שלנו, למשל: שגרירות בירושלים. למה? ככה. כי זה התנאי שלנו.
70 שנה של בידוד, שנאה, חרמות וגידופים מצד שכנינו גרמו לנו להתרגש מכל בדל חיוך, להשתולל מלחיצת יד, להתלהב משאלה יתומה ממענה שהפריח כתב ערוץ ישראלי לנסיך מדרגה ד', ולבכות משמחה כאשר "נציג כוויית לא יצא מהאולם כששגרירנו דיבר". האובססיה שלנו לגילויי תשומת לב ומחוות מצד הערבים הגיעה לרמה של הפרעה נפשית, והם מנצלים עד תום את התשוקה שלנו לחיוכיהם וקוראים בהנאה את הפרשנויות המלומדות של "פרשנינו" לשפת הגוף שלהם.
ההתלהבות הזו שלנו מעידה שלא למדנו את מה שהקוראן (פרק 2 פסוק 153) מלמד את שכנינו: "אן אללה מע אלצאברין", "אללה הוא עם בעלי הסבלנות" - כלומר, אם אתה רוצה שאללה יעזור לך - אל תתלהב, אל תצא מגדרך, אל תחצין רגשות, אל תמהר. שמור על קור רוח וסבלנות והקפד להציג פני פוקר.
הלחץ והפחד מהאיראנים, הדוחף את הסעודים לכיווננו, מאפשר לנו - אולי לראשונה בהיסטוריה - להציב תנאים לחתונה: מו"מ ישיר עם הסעודים בלבד בלי מעורבות זרה, שגרירות סעודית בירושלים, הכרה סעודית במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הכרה בזכות היהודים לגור ברחבי ארץ ישראל, הפרדת השלום עם סעודיה מהסוגיה הפלשתינית, הימנעות סעודית מהצבעה נגד ישראל במוסדות ובארגונים בינלאומיים, נורמליזציה מלאה, כולל קשרי מדע, אמנות, מסחר, תעשייה וספורט עם דגלים והמנונים. לא רוצים? שלום ולהתראות.
מי שחושב ששלום כזה - שהוא טוב בהרבה מההסכמים עם מצרים וירדן - הוא בלתי אפשרי, תקוע במנטליות של מרגלי משה, שסיפרו לו אחרי שסיירו בארץ: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (של הכנענים)" (במדבר י"ג, ל"ג). ביום שאנחנו נראה את עצמנו בגודל הנכון, שכנינו יתייחסו אלינו באופן הראוי, ועד אז - תרגיעו.
ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר־אילן
