המאור הגדול כבה עם שחר. הרב שטיינמן הצדיק, מודל של איש רוח אמיתי, החזיק את הגוף במשך 104 שנים בתנאי צמצום בלתי מפנקים, ונפטר כשהוא משאיר אחריו דור של יתומים.
בשבועות האחרונים, עם הידרדרות מצבו הבריאותי, יצאו רצים דחופים עם הודעות ווטסאפ: "לקרוע שערי שמיים לרפואתו המהירה והשלמה של רבינו אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא". רבבות התפללו לשלומו כאילו מדובר בנער צעיר. מבקשים בדבקות, ביגיעה, שיחזיק מעמד, שתישאר עוד קצת מהעדינות הזאת בעולם מגושם. היתה שם עדינות של מי שעוסק במחשבה, במה שאין לו צורה. גבריות משי, שונה כל כך מהגבריות של האדמה והשמש. וההמונים התפללו שישהה ספר התורה האנושי הזה עוד קצת בתוך החומר, שלא יסתלק. על עצמם התפללו: שימשיך האור מהנר שלו אל חלונם.
כשדיברו על הרב שטיינמן בטלוויזיה, קראתי לילדים שלי לבוא לראות. החלום שלי כאמא זה שאחד מהם יהיה תלמיד חכם שעִסקו בתורה. בינתיים הקטן רוצה להיות שחקן כדורגל ועם האחרים אסור לדבר על העתיד כי זה נשמע כמו לחץ מבית הספר. בכל אופן, הם יודעים שאם יבחרו לחקור בארצות הרוח, יקבלו ממני את הגיבוי המקסימלי.
עם זאת, תקרה מתקלפת אינה אידיאל. לא אחנך את ילדיי לישון בתנוחת ישיבה - הרב שטיינמן ישן בישיבה כשהוא נשען על כרית; לקבל אורחים כשאתה יושב על מיטה; או להאריך את רגלי הכיסא מתוך רצון לשמור על ריכוז, כדי לא להוריד רגליים לרצפה בזמן הלימוד.
חובה להתבטל חצי שעה
התמונות מבית שטיינמן המעידות על דלות והסתפקות במועט לא עוררו בי רושם חיובי. ראויה תורה להימסר בבית נאה. יש מספיק דברים להתפעם מהם בחיי הרב; סגפנות נזירית אינה אחת מהם.
104 שנים הן הזדמנות להתבונן במחוגים. הרהורים על זמן. לאף אחד אין מספיק ממנו. גם מתושלח שאל ביומו האחרון איך כבר נגמר, והוא חי כמעט אלף שנה. זו השנה האחרונה של צעיר ילדיי בגן. מסיבת יום הולדת אחרונה בגן, על הכיסאות הקטנים עם ריקוד וחישוקים. מסיבת חנוכה אחרונה. הלוואי שהייתי יודעת לזנק על זנב הזמן ולטוס איתו. אם תעירו אותי באמצע הלילה אגיד שאני בכיתה ו'.
עשרים שנה אחרי סוף התיכון, זו התקופה בציר החיים שנזכרים בה בחברי הילדות, מפתיעים כמו אופנוע שמגיח בסיבוב, נוחים כמו פיג'מה ישנה.
פתאום צצות פגישות מחזור. מן הנשייה מתלכדות קבוצות ווטסאפ. וכאילו לא חלפו שני עשורים, כאילו רק אתמול. יש חברויות שאפשר לדלג אותן מקצה החיים לקצה השני, בלי חובת רצף. אצלי הגיחו החברות מהאולפנה והחברים מבני עקיבא. הייתי בטוחה שאזהה אצלי אדישות, התנשאות, חשש מהמוצלחים, קנאה. אבל לא. בקרבתם אני שמורה, ושמחה מאוד לחדש את הקשרים. זה מאפשר לי להיות "בימים ההם בזמן הזה", כמו שאומרים בחנוכה.
נחזור לשטיינמן. 104 שנים הן פיסה לא קצרה מההיסטוריה האנושית. מעניין אם גם הוא היה מבקש עוד. אנחנו חיים על מחוג השניות. נדהמים כשלזמן אין זמן אלינו. שוב יום חמישי? שוב התחלף חודש? שוב חנוכה? איך כבר. אנחנו רצים ורצים, והזמן רץ בכיוון המנוגד. חיים בנשיפות, תחרות מול טיל שלוח, חרדה שהפעמון יצלצל לפני שהספקנו.
הרב אברהם סתיו מספר על תלמיד שלו שלא נכנס לשיעורים, ובמקום זה הוא שומע את הקלטות השיעורים במהירות כפולה פי 1.8 מהקצב המקורי. אפשר לחיות את החיים האלה במהירות של 1.8, בלי לוותר אפילו על משהו קטן. אבל אז מגיע שלב שבו גם הזמן צריך את הזמן שלו. "אתמול בערב, כשהילדים הלכו לישון", כתב סתיו בעמוד הפייסבוק שלו, "נתתי להם נשיקה במהירות של 0.9".
בחנוכה יש הלכה אחת קשה: חובה להתבטל חצי שעה אחרי הדלקת הנרות. לא לעשות מלאכה. להסתכל על אור הנרות. זו עבודה, להשתהות. לנכוח ברגע. להאט. לשמוט את ה־Doing, ולמשך שלושים דקות להיות Being. אנשי ה־Being יודעים לשבת מול הים בלי קביים של טלפון נייד או ספר. לבהות. להוות.
איור: בת אל בן חורין
לטרוק למוות את הדלת
ועוד משהו על מרוץ החיים. אפשר, על בשרי יודעת, אפשר לחיות כמה גלגולי חיים בנגלה אחת. להיעצר בכוח, להרים את הראש ולראות את הבועה השקופה שאתה נמצא בתוכה, לבקוע אותה, ולהיוולד מחדש. האם יש מי שיולד את עצמו בלי משבר? לא יודעת. בלשון חז"ל משבר הוא המקום שבו מתרחשת לידה.
היהדות מתייחסת לזמן כפוטנציאל: היממה העברית מתחילה כשהשמש שוקעת. חג האור נופל ביום החשוך ביותר בשנה, ולעיתים הקר ביותר. אבל מדליקים אור ועוד אור בידי אדם. זה שיעור באופטימיות.
זמן. אי אפשר להקפיא אותו אבל אפשר לריב עם תוצריו. אל תבוזו לממלאי הקמטים. אני מכירה את העמדה שאומרת שקמטים הם כוח. זה לא נכון. ידע הוא כוח, ניסיון חיים הוא כוח. נעורים נצחיים תלויים בנפש, לא בגוף. אישית לא יצא לי, אבל מותר למחות את סימני הזמן.
הסיבה לעלבון שחשים אנשים מבוגרים כשמדברים על מחיקת קמטים מהעור היא שהחידוש הזה לא היה כשהם נולדו. יש לנו נטייה לקבל דברים שהיו כשאנחנו הופענו בעולם, ולבוז לחידושים שהגיעו אחרינו.
ואפשר לטרוק למוות את הדלת, למשוך אותו בלך־ושוב. כך עשתה חני וינרוט. בגיל 27 הרופאים אמרו לה שהסרטן שאוכל בה משאיר אותה עם שישה חודשי חיים בלבד. היא החזירה את נשמתה לבורא לפני שבועיים, שבע שנים אחרי שהרופאים חזו את מותה, שנים שבהן השמיעה קול ייחודי של אמונה.
כך עשה גם אורי צחי, המרצה שלי בקורס נהיגה מונעת, שקיבל מהרופאים שלו שבועיים לחיות ועשה עסקה עם בורא עולם: הוא התחייב שכל יום שהוא נשאר בחיים, הוא מקדיש אותו להצלת חיי אדם במקצועו כיועץ תעבורה ומרצה. הוא חי עשר שנים מאז. את הקורס שבו השתתפתי הוא מעביר כבר שנים בהתנדבות. התשלום הוא ימי החיים שהוא מקבל.
104 השנים המרשימות של הרב שטיינמן תוחזקו בגלל משמעת ובגלל משמעות. היה לו לשם מה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו