זה כמה שנים שאני גמול מהסיסמה "רק לא ביבי". במשך שנים הזריקו לי את המנטרה הזו ישירות לתוך הווריד מאז כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. לא אגזים אם אומר שבאותן שנים הייתי כמו זומבי - על כיסא גלגלים - כמו המהלכים בשדרת רוטשילד, ואם לא הייתי מתעורר בזמן הייתי "צועד" יחד איתם.
בקדנציות הקודמות של נתניהו כראש ממשלה, ה"רק לא ביבי" נשען על סיבות מדיניות־כלכליות; וכשסיבות אלו לא תפסו ביום הבוחר, ואף קרה ההפך, צצה לה סיסמה חלולה חדשה וריקה מתוכן "רק לא ביבי המושחת!". וכך, אלפי אנשים - שמספרם מנופח באופן לא מקרי בגופי התקשורת - שוב צועדים כמהופנטים ומדקלמים את הפסוק הזה.
אבל גם אם הם מאמינים בהטפה המיסיונרית של עצמם, וגם אם התקשורת ממנפת את המחאות הללו כמו שמינפה את מחאת "יוקר המחיה" - הסכנה האמיתית היא שמצביעי הימין ייפלו למלכודת הזו. מצביעי הימין חייבים להבין שהמחאה היא לא להצלת הדמוקרטיה, המחאה היא להדחת ראש הממשלה בדרכים נלוזות שבהן מובילי דעה מהשמאל משתמשים. אם הדמוקרטיה באמת היתה בנפשם, היו הם מפגינים, למשל, מול הפרקליטות בפרשיית רות דויד, או כשהפרקליטות מסמסה דו"ח שלא החמיא לגוף הזה, בלשון המעטה. איפה הם בעניין הזה? איפה היו כל אותם משיחיים משמאל כשמזוז החליט לסגור את התיק בעניין שרון ז"ל? מדוע אין הם מפגינים מול "ידיעות אחרונות", שעל פי החשד המו"ל שלהם היה מוכן לגנוב את דעתם? מדוע אין הם דורשים לדעת על מה ניתנה חסינות למני נפתלי? כל כך הרבה שאלות מהותיות שאלדד יניב והעדר שלו בוחרים להתעלם מהן, למה? כי לא באמת אכפת להם.
חשוב להפנים, אלו אינן צעדות בושה, זהו מפגן שנאה לאחרון המנהיגים האידיאולוגים, שלא מוכן למכור את מדינתם. זהו מפגן שנאה לאיש שבעבורם הוא סמל הקפיטליזם, קפיטליזם שבזכותו הם חיים ברווחה כלכלית משגשגת אך לעולם לא יודו בכך. הם מציגים אותו בבגדי נאצים, תולים אותו על חבל, מנתצים פסל בדמותו - ובערב צועדים מבושה.
כבר מזמן אינני מוכן לאכול את הלוקש שבמשך שנים האכילו אותי, ועל אף חוסר הביטחון שתוקף את הימין בישראל לאחרונה, חייבים להתעורר שם בטרם ימצאו עצמם עם ממשלת שמאל, שתיקח שנים אחורנית את הישגי המדינה ואת הקול שניתן לנו לאחר כמעט חמישים שנה של סתימת פיות.
גל המחאות אינו להצלת המדינה, כי אם לגנוב אותה בדרך שבינה לבין דמוקרטיה אין דבר וחצי דבר.
צחי אדרי הוא נכה המתמודד עם ניוון שרירים SMA
