"מהו הדבר שקשה ביותר לחזותו מראש במשטר הקומוניסטי?" שאלו בפולין בתקופת השלטון הקומוניסטי, וענו: "העבר...". בעיתון "ירושלים" נכתב פעם כי "יוסף ויץ, יו"ר קק"ל לשעבר, היה אבי הטרסנפר. נכדו, יחיעם, מוכן שדגל אש"ף יתנוסס על הר הבית ומתעקש לחלץ את זכרו של הסב מידיו של גנדי". כשקוראים את מאמרו של יחיעם ויץ ב"הארץ", תחת הכותרת "אבא שלי אפילו מלפפון לא הסכים לקבל", נחמץ הלב להיווכח כמה קשה להשתחרר מהרגלים רעים.
ויץ מספר על אביו, פרופ' רענן ויץ, ש"עמד בראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. במסגרת תפקידו הוא היה נתון לאינסוף פיתויים". לקראת החגים היו נשלחות לביתו סלסילות מלאות מהמושבים שמחלקתו של ויץ טיפלה בהם. "הוא דאג להפיץ את הידיעה שאינו מוכן לקבל את המתנות הללו". על רקע הידיעה שהופצה, מעניין לעיין בכתבה שפורסמה במעריב בדיוק לפני 32 שנה בשם "הבית של פרופ' ויץ: 'ריח לא טוב'" (27.12.1985).
בכתבה מסופר על בית שבנה ויץ בשנות ה־70 במושב אורה בשטח אדמה בן יותר משלושה דונם. החלקה הוקצתה לו אף על פי שלא היה חבר מושב ואף שבאותה תקופה סבל המושב ממחסור באדמות. מזכיר תנועת המושבים יחזקאל זכאי סיפר כי ויץ הציע בתמורה להקצאת הקרקע לכתוב את "ההיסטוריה של ההתיישבות שלנו" (תנועת המושבים). זאת, מאחר שלדברי ויץ "קופחנו, ושצריך לתקן זאת על ידי הבלטת חלקנו במפעל הציוני".
לאחר כעשר שנים מכר ויץ את הבית בשל "קשיי התאקלמות של אשתו במקום". מזכיר תנועת המושבים דאז סיכם את הפרשה באומרו ש"ויץ עשה שימוש זול בפרוטקציה שלא היתה מגיעה לו". המשטרה, יש לציין, לא הוזכרה בכתבה, והובהר כי "הנושא נבדק לעומקו... אין פה בעיות חוקיות".
מה שמטריד בכתבה הישנה זה שהיא מופיעה בערך "רענן ויץ" בוויקיפדיה. כלומר, "מחלקת המסמכים" שב"מיניסטריון האמת" שוב פישלה. נראה שהעכברושים לא ממש איפסו את וינסטון סמית עובד המחלקה. זו כמובן רק דוגמה להתנהלות מפא"י בימיה הגדולים והמאמר ב"הארץ" יכול לשמש מוסר השכל למי שמתגורר בבית מזכוכית.
העיתונאי זאב גלילי ערך סדרת פגישות בכלא רמלה עם השר לשעבר אשר ידלין שהורשע בקבלת שוחד. גלילי הבחין כי "המשותף לכל הסיפורים שמספר ידלין... היה השיטתיות שבה עברו על החוק, היעדר גבול ברור בין כספים ממלכתיים לכספי המפלגה... בין כספי ציבור וטובות הנאה... ידלין מספר כיצד קיבל ממשרד החוץ מלגה קבועה בעת לימודיו באנגליה. שר החוץ דאז, משה שרת, נתן לו פתק לשגרירות ומשם העבירו לו את הכסף. כששאל פעם ידלין את הדוד של אשתו מנין הכסף הסביר לו שרת: זה "כסף שלנו". הגזבר של השגרירות עשה כמה טרנסקציות במטבע חוץ מתקציב השגרירות... והכסף הזה הוא כמובן שלנו ועומד לשירותנו".
אם הכסף "שלנו", נראה שגם ההיסטוריה היא "שלנו". לכן לא מן הנמנע שהקמפיין הבא בשדרות רוטשילד יתאר לנו את הישגי השלום שפרץ כאן לפני כעשרים וחמש שנה, כאשר הסדר הישן והטוב בא על מקומו בבחירות 92'.
עוד מעט יתחילו לשיר כאן "איך הכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי". אחר כך יתחילו לבכות בכיכר ש"קצת קשה להיזכר איך פעם זה היה פשוט לשיר לחיות ולא למות".
יהודה שלם הוא עמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת ודוקטורנט באונ' אריאל
