בתום מימושה המרושע של תוכנית ההתנתקות, שעטה ממשלת ישראל בראשות אולמרט אל היעד הבא, תוכנית ההתכנסות. החזון היה מחיקת עשרות יישובים ישראליים פורחים בשדרת ההר המרכזית של המדינה, והענקת השטח הרם והנישא לחבורת מושחתים מהאסלאם הרדיקלי. ריצוי חלקי של הבריון הכיתתי תמורת התקבלות דמיונית של ישראל במועדון המקובלים.
12 שנים אחרי, חובה להודות על נס ההצלה: אחרי התכנסות שכזאת לא היו חיי יומיום בישראל כפי שאין - נכון לכתיבת שורות אלו - חיי יומיום בעוטף עזה. את מה שהיה קורה בשומרון, מעבר לגדר שעליה פנטזו חסידי ההפרדה "אנחנו כאן - הם שם", אפשר לגזור מדפי העיתונים של ימינו ולהכפיל במכפלות. הפגזה ארטילרית מההר, עם היתרון הטופוגרפי הדרמטי שלו; מנהרות טרור באדמת הגיר הנוחה לחציבה; עפיפוני אש; חדירות מחבלים לאורך גדר ארוכה וקשה להגנה. האם מישהו מאמין היום שבשומרון היתה קמה סינגפור? הלקח מהסיפור של עזה הוא אנחנו כאן והם כאן. ואם לא נהיה כאן, לא נהיה בשום מקום.
השמועות על מותנו
ארגון "מתנת חיים" המלווה תורמי כליה אלטרואיסטים הוא תופעה חד־פעמית, פרוז'קטור ישראלי לעולם. מאות ישראלים ויתרו על כליה בגופם כדי להציל חיים של ישראלים שהם אינם מכירים. אם ראש המיזם, הרב ישעיהו הבר, לא מקבל פרס ישראל על מפעל חיים, אני לא מבינה את המילים מפעל חיים.
אבל יש פער עצום בין השיעור המרשים של השתלות כליה מתורמים חיים, לבין שיעור הנצלת האיברים מן המת. היינו צריכים לעמוד בראש רשימת התורמים העולמית גם בתחום הזה. התרבות היהודית מקדשת את החיים, מאמינה בהישארות הנפש, רואה בגוף כלי המגיע מטיפה סרוחה וסופו אל עפר, ומציבה הצלת חיי אדם כערך שכמעט כל שאר המצוות נדחות מפניו.
כשהפסיקה ההלכתית נדרשה לראשונה לסוגיית תרומת איברים מן המת - הרב משה פיינשטיין בשנות ה־60 של המאה הקודמת - ההשתלות עוד נגמרו במות המושתלים בתוך כמה חודשים, הוודאות לגבי מות התורם עמדה בספקות, ופיינשטיין קבע בצדק כי "שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש".
התקדמנו. אנשי הרפואה וההלכה יודעים לקבוע את מותו האולטימטיבי של אדם, לפי המוח. אם גזע המוח הרוס והאדם לא נושם בעצמו, לפנינו מת שלא יקום ואיבריו פנויים להצלת נפשות. גם ההשתלות התקדמו, הגוף חי עם השתל לאורך שנים, והמושתלים בריאים ושמחים.
איור: בת אל בן חורין
גדולי הפוסקים הספרדים וגדולי הפוסקים בציונות הדתית הכירו במוות מוחי נשימתי: הרבנים עובדיה יוסף, שאול ישראלי, מרדכי אליהו, אברהם שפירא, וייבדל לחיים ארוכים הרב שלמה עמאר. ובכל זאת מעטים שומרי המצוות והמסורתיים שהחזיקו בארנק כרטיס אדי. חלקם ממניעים תרבותיים (עין הרע), אחרים ממניעים מיסטיים (מה יהיה אם אקום בלי לב בתחיית המתים), או בשל הערפל ההלכתי מצד הפוסקים החרדים־אשכנזים. לפי שיטת הרב אלישיב כל עוד יש פעילות בלב, גם אם באמצעות מכונה, האדם נחשב חי.
כדי לשכנע את יורשי הרב אלישיב בטעותם, הפיקו הרבנים הפרופסורים יגאל שפרן ואברהם שטיינברג את ניסוי הכבשה: כבשה הרה שהורדמה וראשה נערף מגופה - מתה לכל הדעות, קלינית והלכתית - העובר שברחמה המשיך לחיות, והיא ילדה אותו לאחר העריפה. הווי אומר, גם לב יכול להמשיך לפעום בגוף מת.
סרטון הכבשה מוקרן בפני סטודנטים לרפואה. הוא אינו זמין ברשת משום צער בעלי חיים. למרבה הצער, רוב הפוסקים החרדים האשכנזים מסרבים לצפות בו ודבקים בעמדת הרב אלישיב ש"כל זמן שלב התורם פועם, ואפילו במקרה שכל מוחו אינו מתפקד כלל, אין היתר להוציא אחד מאבריו" - למרות שהמכשור מאפשר בדיקות חד־משמעיות להכרה במוות מוחי, בלתי הפיך, ולמרות שהרב אוירבך הכיר תיאורטית במוות מוחי נשימתי, רק סירב לתת אישור מעשי.
העמידה במקום של הפסיקה האשכנזית לא תימשך זמן רב. משפחות דתיות וחרדיות מקבלות החלטה בזמן אמת אחרי מות יקיריהן ונענות לבקשה להציל חיים. המרכז הלאומי להשתלות ומשרד הבריאות ביצעו שינויים שפרצו את הדרך. קביעת מוות מוחי נשימתי מיושמת היום רק על ידי רופאים שהוסמכו לכך ואינם עוסקים בתחום ההשתלות. עשרות רבנים הוסמכו ללוות את משפחות הנפטרים והם מקבלים מהצוות הרפואי את כל הרשומות והמידע על קביעת המוות. נוסח כרטיס אדי שונה והותאם לשומרי הלכה.
השבוע חתמתי על כרטיס אדי, באמונה שלמה שאאריך ימים ולא אשתמש בו, ואם כן - בורא עולם ימציא לי איברים חדשים בימות המשיח אם אצטרך. מה גם שתרומת איברים לאדם גוסס היא־היא תחיית המתים. אני לא מזלזלת בחשש מעין הרע בגלל החזקת הצהרה שכזאת בארנק, אבל אם כבר אמונות עממיות, עדיף להאמין - כמו ברכישת חלקת קבר בעודך בחיים - שמדובר בסגולה לאריכות ימים.
תפילין
בעוד שלושים יום הבכור שלי יניח תפילין לראשונה. מראה נורא הוד. וידוי נשי: יש לנו אימה מתפילין. חפץ גברי עטוף מסתורין. כשצריך להזיז בבית את שקית התפילין אני מפחדת לגעת. והילד שלי, שיצא מרחמי וי"ג שנים חובק בחיקי, יהיה מפותל בתפיליו, כרוך בקדושה המלחיצה הזאת, שאין לי בה מקום, והקווים על זרועותיו הדקות יהיו מרגשים כמו הקו בבדיקת ההיריון, כשהתבשרתי שהוא מגיע.
אני לא יודעת אם פנינה פרי, שנתפסה צורחת על חב"דניק שהניח תפילין לאדם אחר, חשה איזו יראה של קדושה מול רצועות העור הקדמוניות. סביר שלא. ביזוי אדם שתגובתו היתה חיוך שקט, גירושו מהמרחב הציבורי שכאילו שייך לה, הצחוק הדוחה והטקסט: "למה דווקא פה? יש כאן בני אדם, ציבור, לא רוצים להיות חלק ממך, אתה מפריע לי, לך לשם", מעידים על שנאה. וזה מפיה של פרופסור לחינוך פלורליסטי, עורכת הספר "חינוך בחברה רבת תרבויות", מומחית לאהבת אדם והכלת קונפליקטים.
השימוש בתפילין ב"ארץ נהדרת" - צבט. הקופסאות השחורות הן סמל עמוק שקושר אותנו למי שאנחנו, לא אביזר במה. אבל לא היתה שם רשעה כמו הצחוק הקוזאקי של הפרופסור. צריך לשאול לא לגבי היכולת שלה להכיל אדם שונה במרחב, על כך כתבה ספרים, אלא על היכולת להכיל קופסאות שחורות על המצח והיד.
חז"ל דרשו את השם סיני, ההר שבו ניתנה תורה לישראל, "משום שאז ירדה שנאה לעולם". בהצבעה על הדמיון הצלילי שבין סיני לשנאה רצו לומר: ברגע שירדה תורה מהשמיים, ירדה לעולם גם האנטישמיות. כשהפכנו שונים הפכנו שנואים. אם היינו כמו כולם, לא היו אנטישמים. מה שעורר את שנאת העמים הן המצוות הפרטיקולריות, הלולב והשופר והתפילין. ויהודייה שמבזה הנחת תפילין - מה היא אם לא אוטו אנטישמית. עצוב. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו