1 המונדיאל הראשון שנצרב לי בזיכרון הוא 1974 בגרמניה, מערב גרמניה. בעיקר אני זוכר את הגמר ואת פרנץ בקנבאואר מניף יד בהתרסה לעברו של השופט, ששרק שנייה קודם לכן לפנדל מהיר לטובתה של הולנד. מצלמות הטלוויזיה שידרו בשחור־לבן, ודן שילון, שדר המשחק, העמיד אז במבחן את כוחות הביטחון הגרמניים, ששנתיים קודם לכן התרסקו באולימפיאדת מינכן.
הוא הוציא שתי תעודות עיתונאי, אחת עם תמונתו התקנית והשנייה עם צילום של כלב הזאב שלו. למאבטחים בכניסה לעמדת השידור הוא הציג את התעודה עם הכלב, והם נתנו לו לעבור. שוב הגרמנים התרסקו.
כל הקלישאות מספרות שבחודש של מונדיאל העולם עובר להדממה, מתיישב על הכורסה ומקדיש את כולו לטירוף הכדורגל. מדברים על מלחמות שנדחות (אך לא כשישראל שותפה להן בלבנון 1982), על תוכניות חומש שנותרות במגירה לפחות לחודש ועל מנהיגים שמנצלים את זמן המסך כדי לשבת בתאי הכבוד באצטדיונים.
אם אעשה את הספירה שלי מ־1974 ועד היום, בסך הכל 44 שנה ו־11 מונדיאלים לא כולל את זה שייפתח מחר, אשקר אם אדווח על התרגשות שזהה לזו שחשתי בגיל 9, 13 או 21.
את ההתרגשות שלי כילד ונער מ"אליפות העולם בכדורגל" ינקתי מתחושת המחסור של אותן שנים.
"התעשייה" של הכדורגל, שוק הטלוויזיה, זכויות השידור, המסחר במוצרים וההבנה שאפשר לעשות מכדורגל כסף מפלצתי - היו כולם בחיתוליהם. בשנות ילדותי, כדורגל - ובעיקר כדורגל אנגלי ועולמי - היו מוצר בחסר.
הדאגה שלי היתה מהעובדה שאין לי מושג איפה אוכל לראות את המשחק, כי "הטלוויזיה הישראלית" לא מעבירה אותו. סמכנו לפעמים על ערוץ 6 של שכנינו בירדן ולפעמים על הערוץ המצרי - עד שקרה לי נס והכרתי את החבורה ההיא שהתקבצה ברחוב שדרות ח"ן מספר 7 בתל אביב אצל קשבנו מיקי גורדוס - אריק איינשטיין, מוני מושונוב, סלבה וד"ר אלברטו ספקטורובסקי, המומחה לאורוגוואי ולכדורגל דרום־אמריקני.
לגורדוס ז"ל - מונדיאל ראשון בלעדיך - היו כל סוגי הצלחות והאנטנות על הגג, ודרכן גיליתי עולמות חדשים וראיתי כדורגל שלא בחסות ובחסדי האגרה המזוינת.
אני לא יודע אם ילדים בני 9, 13 או 21 שמסתובבים בינינו היום מחכים למונדיאל כפי שחיכינו אנחנו, עם הלשון בחוץ. הם מגיעים לפתיחה מחר אחרי עונה עם שפע משוגע של כדורגל בים, באוויר וביבשה, אחרי שחלקם טסו לראות את מסי או רונאלדו, או ראו 60 משחקים בלייב, והכל הכי זמין ומוגש ב־HD ו־4K, על מסכים שמנגישים אותך כמעט לתוך המגרש.
התיעוב הכללי למנגנוני הניהול של פיפ"א ולעומדים בראשה, והידיעה הברורה שרק סרחונות אפשרו את אירוח המונדיאלים ברוסיה ובקטאר, העלו את רף הציניות. מה שמנצח בסוף גם אצלי, אלו הסיפורים הגדולים שבוודאי ייצאו מחדרי ההלבשה וממפגשים בין מדינות ונבחרות, שרק מונדיאל יודע לייצר.
2 אני חולה על המנונים, במיוחד על אלו של רוסיה, אנגליה, ברזיל וגרמניה. חולה על אוהדים, על אנדרדוג, על התרסקויות של מעצמות, על שער של אבו סלאח נגד רוסיה, שיעיף את המארחת ויעלה קולות של צהלה מרוב מרפסות ארצנו. לנבחרת שלנו אולי אין מושג בכדורגל, אבל האוהדים שלה יודעים לזהות למי באמת מגיע.
