לפני 70 שנה, בספטמבר 1948, הגיעה למוסקבה גולדה מאיר, צירַת ישראל בבריה"מ. איש לא ידע עד כמה דרמטית תהיה השליחות הדיפלומטית הזאת.
מוסקבה היתה יעד ראשון במעלה לדיפלומטיה הישראלית הצעירה. לצד ארה"ב, היתה בריה"מ הראשונה להכיר במדינת ישראל. מוסקבה העניקה תמיכה באו"ם, שבלעדיה לא היתה מתקבלת החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. היא גם דאגה למכירת נשק צ'כי למדינה הצעירה, שבלעדיו היתה ישראל מתקשה לשרוד את השלבים הראשונים במלחמת העצמאות.
הדיפלומטים הישראלים במוסקבה נדרשו לשמור על נכסים מדיניים אלה, אך היתה להם מטרה נוספת: להקים גשר ליהדות הסובייטית, שהמגע עימה כמעט נותק בסוף שנות ה־20. קרוב ל־3 מיליון יהודים נספו בבריה"מ בשואה. מתוך 2.5 המיליונים שנותרו, רבים רצו לעלות ארצה. תקוות הדיפלומטים הישראלים היתה לאפשר זאת, אך הם לא ידעו אם יהודי העיר הגדולה מוסקבה עדיין מזדהים כיהודים.
בראש השנה הלכו אנשי הצירוּת לבית הכנסת. הם לא ציפו למה שאירע. כשהגיעו, כבר המתינו להם אלפי אנשים. "מייד פרצו מחיאות כפיים סוערות וקריאות 'שלום' ו'הידד' בעברית, שלא פסקו זמן רב", תיאר סגנה של מאיר. ביקור נוסף בבית הכנסת אירע ביום הכיפורים. התקיימה אזכרה לחיילי צה"ל שנפלו במלחמת העצמאות. "בדומייה ובחלחלה, נדהם ונרעש", חזה הקהל הדומע בהצדעת הנספח הצבאי הישראלי, סיפרה גולדה לממשלה. "קשה לי לתאר במילים מה התרחש בתוך קהל עצום זה; הדבר הוא למעלה מכוח השגתי", הודתה.
מאיר הצניעה כנראה את רגשותיה שלה. סבי, שנכח בקהל, סיפר כיצד גולדה עברה לידו. הוא אמר לה "בשנה הבאה בירושלים", אך צירת ישראל לא השיבה; היא היתה מלאה בדמעות. בחזרה מבית הכנסת ליוותה את גולדה תהלוכה יהודית עצומה אל הרחוב הראשי, כמטחווי אבן מבניין הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וממיפקדת השירותים החשאיים בלובליאנקה.
להתקהלות היהודים לא היה תקדים במוסקבה של סטלין, שתושביה לא העלו על הדעת לקיים הפגנות ספונטניות. התגובה לא איחרה לבוא; מרבית המוסדות היהודיים בבריה"מ נסגרו, וליהודים הובהר כי ישראל תישאר עבורם חלום רחוק. אך היהודים החליטו אחרת. ביקוריה של גולדה בבית הכנסת הפכו עבורם למיתוס מכונן ולימים הונצחו על השטר שנשא את דיוקנה. בית הכנסת עצמו נעשה אבן שואבת ליהודים שלא ידעו שהם ציונים, וגם לכאלה שכן. מאז הביקור ההוא עלה דרג היחסים בין ישראל לרוסיה.
שבע שנים אחרי הביקור של גולדה נעצר אח סבי, אלי גוברמן, על שנפגש עם דיפלומטים ישראלים. הדיפלומטים גורשו, ואלי נשלח לשנים ארוכות בסיביר. כששוחרר, עלה לישראל. אחריו באו מאות, ולבסוף מאות אלפים. הם זכרו את הביקור.
יעקב ליבנה הוא מנהל מחלקת אירו־אסיה במשרד החוץ
