מי ידע שכך יהיה: מסע בעקבות ספר השיחות עם תושבי העוטף, שחלקם נרצחו ונחטפו, והפך למסמך מטלטל

יגאל צחור בא לקראתנו כשהוא מדווש לאיטו על אופניו בשבילי קיבוץ רביבים שבנגב. הסופר, שיחגוג בדצמבר את יום הולדתו ה־80, לא עוצר כדי לנוח. הוא כבר עוסק בפרויקט חדש. ספריו אינם רבי־מכר היסטריים שסתמו את חנויות סטימצקי במעריצים. הם עוסקים בחטיבת הצנחנים, שבה שירת, ומציגים מחשבות ודעות מתחנות בחייו של האיש שנולד בנתניה למשפחה רוויזיוניסטית והגיע עד לקיבוץ, בצידה השמאלי של המפה.

הוא חיבר בין השאר את הביוגרפיה "גולדה האחרת", שמציגה את ראש הממשלה לשעבר מזווית פחות מוכרת. "התחלתי לכתוב בגיל מאוחר יחסית", סיפר מי שפעם חשב להיות מזכ"ל מפלגת העבודה, "היתה בי בעירה פנימית לזה".

לפני שש שנים הוא החליט שיש נושא שמחייב את טיפולו הדחוף - החיים ביישובי עוטף עזה בצל העימות המתמשך עם השכנים מעבר לגבול. "רציתי להבין מה אנשים שם חווים, ולא מפרשנות בתקשורת", הוא מסביר. "כשהגעתי להלוויה של ג'ימי קדושים מכפר עזה, שנהרג ב־2008 מפגיעת פצמ"ר, אנשים ביקשו 'תכתוב גם עלינו'. היה לי חשוב לא לקחת קטעי עיתונות, אלא לקיים מפגשים אישיים".

וכך, עשור לאחר מכן, יצא צחור למסע ארוך בין יישובי העוטף. הוא ביקר במושב נתיב העשרה, עבר בשדרות, נסע לאורך כביש 232, נכנס לקיבוץ עלומים ולקיבוץ בארי והרחיק עד כיסופים. ספרו "חיים בצל העימות" (הוצאת כרמל) יצא לפני חמש שנים, אבל כיום, אחרי 7 באוקטובר, המקומות והאנשים שבו מקבלים משמעות אחרת.

צביקי פורת, עלומים: "מה, שאחליף בית? בהתחלה לא הצלחתי להבין אנשים שאמרו לי 'על מה אתה מדבר?'. רק אחרי שעבר קצת זמן קלטתי שאמנם נשארנו שלמים ובריאים, אבל חלק נותרו פצועים"

"ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, שנרצח באותו יום ליד ביתו בכפר עזה, היה ידיד אישי ומכותבי ההקדשה לספר", הוא מספר. "כל הזמן הוא נהג לומר על האזור, '95 אחוז גן עדן, חמישה אחוזי גיהינום'. הטבח גרם לשבר נוראי אצלי בצד האמוני והרגשי. מתוך 250 החטופים הכרתי אישית בערך 50, ומההרוגים יש 30 שהיו ידידי נפש.

"בתחילת המלחמה נסעתי לבקר את שי חרמש מכפר עזה, שפונה לשפיים. ישבנו בלובי, הוא סיפר לי את מה שעבר עליו, ואז, בזמן שאנחנו משוחחים, קראו לו מהמזכירות והודיעו שמצאו את גופת בנו, עומר ז"ל. אני חי את הנושא הזה, ואני מעסיק את עצמי כדי לא לשקוע".

שכנות טובה לשעבר

"כשאנחנו צופים בחדשות מתקבל הרושם שאנחנו חיים באזור מלחמה. לפני כחודש אמרו שם 'היום נורו 150 קסאמים לעבר יישובי עוטף עזה'. אני זוכרת שבאותו יום שמעתי פעמיים צבע אדום. נכנסנו לממ"ד לכמה דקות וחזרנו לשגרה. אני לא מזלזלת בהוראות, אך אין מקום לפאניקה בדרך ההתנהלות", שושן הרן, מתוך הספר.

בין תושבי העוטף שצחור נפגש עימם היתה שושן הרן מקיבוץ בארי, שבעלה אבשלום, אחותה לילך וגיסה אביתר קיפניס נרצחו בשבת השחורה. שושן, יחד עם בתה עדי ונכדיה נווה ויהל, נחטפו לרצועה וחזרו ממנה, אבל נאלצו להיפרד מבן הזוג והאב טל שהם, שעדיין נמצא בשבי.

הציטוט הזה שלה, שנשמע היום מנותק מעט מהמציאות הוא, לדברי צחור, "חלק מהאמירה שמסבירה שכאן מקומנו ושעלינו להתעקש עליו, כי ככה גדלנו וחונכנו על ידי הורינו. כולם כאן היו חניכי תנועות נוער שאמרו 'באנו להתיישבות ונחרוש עד התלם האחרון' - וזה עבר לילדיהם.

"האם זה אפשרי? יסתדר? היו כאלה שהתרגלו למצב המתוח ונשארו, והיו כאלה שקמו ועזבו. המאפיין העיקרי בשיחות שקיימתי היה החיים בין החשש ממה שיכול לקרות לאופטימיות שאפשר לחיות ביחד".

זו התעקשות לחיות כאן למרות העובדה שהמציאות לא השתנתה, ואף נעשתה קשה יותר?
"אין לי תשובה אחת לזה. אחי, זאב ז"ל, כנשיא מכללת ספיר, היה בכל בוקר בשעה שמונה עומד בשער כדי לקבל את הסטודנטים. הקסאמים נפלו מסביב, והמכללה רק הלכה וגדלה. אני לא יודע להסביר למה סטודנטים מהמרכז בחרו להתגורר באזור קרב. כנראה יש קסם בלהיות חלוץ".

צחור שוחח אז, כהכנה לספר, גם עם כרמלה דן ז"ל מקיבוץ ניר עוז, שאיבדה את בעלה אורי ב־2017, ובשבת השחורה נרצחה בביתה שבקיבוץ ניר עוז, יחד עם נכדתה נויה בת ה־12. גלית דן, בתה של כרמלה ואמה של נויה, לא הכירה את הספר. אחרי ששלחתי לה את הפרק שבו אמה מספרת על חייה בעוטף, היא סימסה "וואו... אמא שלי. אופטימית כל כך. מפוכחת כל כך".

כרמלה, שהיתה בת 80 במותה, מספרת בספר על ימים שבהם תושבי העוטף חיו לצד העזתים, והיא עצמה לא חששה כלל להסתובב בין הפועלים מהרצועה, כשהיתה מרכזת הבנייה של הקיבוץ.

"אלו היו שנים שבהן נוצרו קשרים אישיים בין משפחות מניר עוז למשפחות מעזה", היא מסבירה שם, "התקיימו ביקורים הדדיים. באותם ימים אורי אמר, 'נורמליזציה, עבודה ופרנסה יגרמו להם לרצות לחיות איתנו בשלום, כי כל עימות ימנע מהם פרנסה'. לימים, כשהגבול נסגר ולא אפשרו להם לבוא לעבוד, אורי אמר שזה יביא לעימות קשה, שבו שני הצדדים יפסידו".

הבת גלית מספרת היום על אביה ש"היה רבש"ץ הקיבוץ במשך הרבה שנים, אבל הבדיחה שלי היתה שיש לו סמל 'פיס' על האפוד הקרמי. גם כשישבתי בממ"ד עם הבנות, רועדות מפחד ושומעות את הפגזות צה"ל, אמרתי לעצמי 'אבל להם בעזה אין אפילו ממ"ד'.

"אני מודה שהיום אני פחות אמפתית, אבל חשוב לי לומר שקודם כל חייבים לעצור את המלחמה ולהחזיר את החטופים. את האובדן שלי אין להשיב, אבל אולי יש עוד חיים שניתן להציל. נשים, קשישים, גברים. את גיסי, עופר קלדרון. צריך להציל אותם ואחר כך להגיע להסדר מדיני. אין דרך אחרת ולא תהיה. צריך להיות אידיוט כדי לעשות את אותה טעות שוב ושוב".

גלית דן, ניר עוז: "שלטנו כבר בעזה, וזה השפיע בצורה מזעזעת גם עלינו. שלטון על מדינה אחרת שייך לעולמות שאנחנו לא חיים בהם. נכון, כרגע שולטות שם מפלצות אדם, אבל אנחנו המבוגר האחראי"

יש עם מי לדבר?
"חייב להיות. יצטרכו למצוא".

יש כאלה שחושבים שנצטרך שוב לשלוט בעזה.
"עשינו זאת, וזה היה נורא ואיום. זה השפיע בצורה מזעזעת גם עלינו. הכיבוש נוראי. שלטון על מדינה אחרת שייך לעולמות שאנחנו כבר לא חיים בהם. נכון, כרגע שולטות שם מפלצות אדם וייקח דור שלם עד שהם יתפכחו, אבל אנחנו אחראים שלדור הזה יהיה רצון להתפכח. אנחנו כרגע המבוגר האחראי. אני לא אופטימית, אבל גם לא רואה דרך אחרת. מה, להיכנס באמ־אמא שלהם ולשלוט? ניסינו את זה".

איך את, שאיבדת אם ובת, לא הפכת לקיצונית?
"מאוד מושרשת בי האמונה באדם. אני עוסקת בחינוך, ואם הייתי חושבת שיש ילדים שנולדו רעים, לא הייתי בתחום. אנשים נולדים טאבולה ראסה וניזונים מסביבתם. אם הם ניזונים מרוע, הם הופכים לרעים. אם רע להם מאוד, כמו שרע לתושבי עזה, הם הופכים לרעים. יש סיכוי לבני אדם להיות טובים ולמדינות להיות שכנות טובות. אני מאמינה באופציה. לא יודעת מתי היא תקרה, אבל האמונה היתה ונשארה".

גלית היא תושבת קיבוץ כיסופים, ומפונה מביתה. שאלתי אם היא מתכוונת לחזור להתגורר בעוטף. "אני מעדיפה לא לענות כרגע על השאלה הזאת", אמרה. "יש אנשים שחושבים שכן כדאי לחזור. הם אנשים חדורי אמונה ואהבה למקום ולארץ. אני אגיד שאני חושבת שאמשיך לגור בישראל, כי זה המקום שלי. לגבי העוטף? לא בטוחה. הטראומה כל כך קשה, שזה גם לא הזמן לשאול".

"עכשיו הכל התהפך"

צחור גר בקיבוץ רביבים, בין באר שבע למצפה רמון, מרחק של חצי שעת נסיעה מיישובי העוטף. הקיבוץ מארח כיום את תושבי קיבוץ חולית המפונים מהיישוב שנפגע במתקפה הרצחנית.
"כרמלה ואורי דן מניר עוז היו אידיאליסטים שדו־קיום ושותפות היו טבועים בדנ"א שלהם", הוא אומר, "הם חשבו שלא ייתכן שהמצב לא יסתדר בסופו של דבר, וככה גידלו את ילדיהם. היה להם ממד ציוני אמיתי, שאין דבר כזה שבאת למדבר להקים יישוב מאידיאולוגיה ואחרי כמה קסאמים תברח.

צביקי פורת: "כבר ביום הראשון, כשהגענו למלון בנתניה, התחלתי לדבר על השיבה הביתה. אמרתי שהכי חשוב זה להציל את מה שאפשר מבחינה חקלאית ומשקית, ולתחזק את הנוי בקיבוץ כדי
שיהיה לנו לאן לחזור"

"גם אני הייתי בקונפליקט הזה, אבל 7 באוקטובר חידד אצלי את המשמעות של חיית אדם, שאין מעבר לגבול רצון להכיר בך, אלא השאיפה העיקרית שם היא לחסל אותך. יחד עם זה, יש לי חברים ברשות הפלשתינית כמו סופיאן אבו זיידה, שהיה השר האחראי לענייני אסירים.

"אחי זאב קיים איתו עשרות שיחות, ולא פעם הזמין אותי. הוא אדם אינטליגנטי שמדבר בהיגיון ואומר 'אתם צריכים לעזור לנו להנהיג. אם תטילו איסורים, תקבלו את הקיצוניים'. בלי שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלשתינית, שום יישוב יהודי לא יכול היה להתקיים ביהודה ושומרון".

אז יש עם מי לדבר?
"בשונה מאחרים, אני עושה הבחנה בין חמאס לרשות הפלשתינית. כל זמן שחמאס יקבע את אורח חייהם של העזתים, רק נילחם בהם, זה ברור לי. אגיד משהו שאולי לא תאהב: אני לא מחפש טוטאליות.

"בעזה יש שני מיליון איש, שאין לך יכולת להרוג או לגרש. האפשרות היחידה היא שאולי יהיו גורמים בינלאומיים שיגידו 'אנחנו לוקחים את ניהול המקום עד שיתגלו כוחות צעירים שינהלו אותו אחרת'. אם לא, בעוד חמש שנים תהיה מלחמה נוספת".

לפני שש שנים, כשהחל את מסעו בין יישובי העוטף, הוא פגש את אורית צדיקביץ', שהתוודתה בפניו כבר אז על פחדים ועל מחשבות עזיבה, אבל בחרה להישאר. במתקפה הנוראה נרצח עומר, הגרוש שלה ואבי ארבעת ילדיה, ויחד איתו גם גיסה שחר אביאני.

"המשבר הקשה ביותר בעיניי היה במאי 2008, כשג'ימי קדושים נהרג", היא מספרת לצחור בספר. "הוא היה חבר יקר שנהרג מפצצת מרגמה שפגעה בו בזמן שעבד בגינתו. פתאום הבנו שאנחנו לא חסינים מפני פיגועים. כשאחי ירון נפל, ידעתי מהו כאב משפחתי, אישי. זה קורע ומשתק.

"כשג'ימי נהרג, זה היה שבר קיבוצי מרסק. כל ההנהגה התחלפה. בפעם הראשונה הרגשתי שכפר עזה נטולת הנהגה. בפעם הראשונה גם חשבתי על מעבר למקום אחר, אבל חברותיי הקרובות אמרו לי 'אנחנו נשארות', וזה העניק לי עוצמה ורצון להתגייס למען הקהילה.

"ארבעת הילדים שלי לא מוכנים לשמוע על עזיבת הקיבוץ. יש לי בן שמשרת בנח"ל, בת בשנת שירות, בן בתיכון ובת בבית ספר יסודי. בימים קשים של מתח ביטחוני, אנחנו מרבים לשוחח בינינו. אצלנו מותר להגיד שפוחדים וחוששים".

יגאל צחור: "במילואים בלבנון, תקופה ארוכה אני וחבריי ויתרנו על חופשות כי פחדנו ממטענים בכביש. זה סיוט. אם מישהו אומר 'אנחנו צריכים להיות בעזה כמו בדרום לבנון', שיידע שכל שבוע יהיו כאן לוויות"

כפר עזה איבד בשבת השחורה 64 מאנשיו. "היו במהלך השנים מחשבות על עזיבה, אבל ישר מחקתי אותן", מספרת אורית כעת. "אני מאוד פעילה בקהילה. ערכתי את עיתון הקיבוץ במשך עשור וישבתי בהנהגה החברתית. אני לא יכולה לגור במקום אחר ולחשוב שהקהילה תמשיך בלעדיי, אבל עכשיו הכל התהפך.

"עוד לא החלטתי אם לחזור לקיבוץ. יש לנו שנתיים בקיבוץ רוחמה כדי להחליט. אם הייתי צריכה לתת תשובה מחר, לא הייתי חוזרת. צריך לנשום, להבין מה קרה. חיינו כל השנה הזאת את השכול ואת האבל. יש 64 אזכרות ואני הולכת לכולן, לא מפספסת".

את חושבת שזו היתה טעות להישאר?
"היינו נאיביים והאמנו שהכל זמני. חשבנו לעצמנו 'עוד מעט נדבר איתם, עוד מעט הם יבינו שעדיף להיות איתנו ונספק להם עבודה. רק נעבור את התקופה הקשה ונגיע לימים טובים יותר, כי ככה זה לא יישאר'. לא היה שום תרחיש שזה הולך לכיוון כזה. חיינו בקונספציה שנגיעה קטנה בגדר - וכל צה"ל יגיע.

"אז כמו שאיבדתי אמונה בצד השני, איבדתי גם את האמון במדינה ובצבא, ויהיה מאוד קשה להחזיר אותו. אני לא רוצה לשוב לקיבוץ בידיעה שאני הולכת לישון ולא בטוח שאקום. בבוקר הפתיעו אותנו, אבל היו אצלנו אנשים שנרצחו בחמש אחר הצהריים. אתה מבין את זה? זה משהו שאני לא מוכנה לעבור עליו.

"לא היה לנו מזל כמו בקיבוצים אחרים, שזה הכיר את זה וזה בא להציל את זה. כפר עזה אכל אותה ביג טיים, ואת זה אף אחד לא יוכל להסביר לי, ולא משנה איזו ועדת חקירה תוקם".
בספר אמרת שילדייך לא מוכנים לעזוב את הקיבוץ.

אורית צדיקביץ', כפר עזה: "איבדתי אמונה בעזתים, וגם במדינה ובצבא. לא אשוב לקיבוץ בידיעה שאני הולכת לישון ולא בטוח שאקום. בבוקר הפתיעו אותנו, אבל נרצחו פה אנשים גם בחמש אחר הצהריים"

"הקטנה, שהיום בת 17, כל הזמן אומרת 'ברור לך שנחזור לכפר עזה', ואני עונה 'ממש לא ברור לי'. הגדולים כבר גרים בתל אביב, ואני בספק אם הם יחזרו. הם במקום אחר. שניים מהחטופים, התאומים גלי וזיו ברמן, הם חבריו הטובים של בני. אנחנו לא יכולים לחשוב הלאה, וזה גם לא יהיה פייר אם יבקשו מאיתנו לקבל עכשיו החלטות.

"הרי אי אפשר לחזור למה שהיה. אנחנו צריכים בסיסים צבאיים לידנו, ולא להגיד 'לא נורא' כשיש טפטופים. לא לתת לעוד רקטה לנחות, אלא לרסס בחזרה. אם פעם הייתי חושבת על האמא בעזה שגם מגדלת ארבעה ילדים ורוצה שקט, אני לא יכולה כעת לחשוב עליה. אם זה הילדים שלי או שלה - אלה הילדים שלי".

להתחיל מחדש

לא כולם היו צריכים את הטבח הנורא כדי לחשוב אחרת. יש בקיבוצי השמאל שבעוטף גם לא מעט תושבים שאמרו, גם בזמן כתיבת הספר, דברים אחרים מחבריהם, שקראו לשלום. צחור נפגש בקיבוץ רעים עם שלושה דורות: אשר צימבליסטה, חתנו איציק ונכדו נווה.

בעוד איציק ונווה דיברו על פתרון מדיני - אשר, ממקימי הקיבוץ, היום בן 94, דיבר על דרך הרבה יותר קשוחה. "אין עם מי לדבר, וצריך לפעול בכוח נגד החמאס", צוטט בספר. "תמיד מצאנו פתרון צבאי לאיומים נגדנו, גם בימים שהצבא היה הרבה יותר חלש מהיום.

"כרמלה ואורי דן מניר עוז חשבו שלא ייתכן שהמצב לא יסתדר בסופו של דבר, וככה גידלו את ילדיהם. היה להם ממד ציוני אמיתי, שאין דבר כזה להקים יישוב מאידיאולוגיה ואחרי כמה קסאמים לברוח"

"כך בשנות ה־50 עם הפעולות של יחידה 101, וכך בראשית שנות ה־70, כשמאות מחבלים הסתתרו בפרדסים בעזה ויצאו לפעולות מיקוש, חבלה ורצח ביישובים. כוחות מיוחדים, בפיקודו של אריק שרון, שהיה אלוף פיקוד דרום, פעלו לחיסול אותם מחבלים.

"התקופות הן שונות, ההתמודדות היא אחרת, אך בנחישות ובחוכמה אפשר למגר את ראשי החמאס וכל מי שמרים את הראש נגדנו".

אשר, מפונה מקיבוצו ומתגורר כיום בתל אביב, לא שינה, כמובן, את השקפתו אחרי 7 באוקטובר. "היה צריך מזמן לפעול, כבר אחרי הטיל הראשון", הוא אומר. "למה לא עשו את זה? כי אף אחד אצלנו לא רוצה לקבל החלטות קשות. אני מאמין בשלום, אבל בישראל רבים עושים הכל כדי שהוא לא יקרה, כמו בצד השני. זה עצוב. הנכד שלי נווה עבר לארה"ב אחרי 7 באוקטובר, ואני מקווה שיחזור כשיהיה פה שקט".

יהיה פה שקט?
"אם נצליח לפרז את הרצועה, יהיה שקט. זה הפתרון היחיד והטוב מכולם, והוא יקרה כשהאויב ירגיש שאין לו ברירה, אחרי שנכתוש אותו עד דק".

כצנחן, צחור הכיר היטב את סמטאות עזה, אחרי שבמשך שנים עשה מילואים ברחובות ג'באליה, והוא חושב שאין לנו מה לחפש בהם. "הייתי במלחמת לבנון הראשונה ושירתי שם במילואים עד 1995", הוא מספר, "במשך תקופה ארוכה אני וחבריי ויתרנו על חופשות כי פחדנו ממטענים בכביש.

"זה סיוט שאי אפשר לחיות איתו, ואם מישהו אומר 'אנחנו צריכים להיות בעזה כמו בדרום לבנון', בכל שבוע יהיו כאן הלוויות. תבין, במשך 30 שנה נלחמתי, חשבתי שסידרתי את המזרח התיכון, והיום הכל מתחיל מההתחלה".

אנשים שראיינת לספר מפחדים לחזור לאזור.
"הוותיקים יחזרו כי אין להם אלטרנטיבה והם גם יגידו 'את סוף חיינו אנחנו רוצים לעשות בבית שהקמנו', אבל אני יודע שלפחות חצי מהדור השלישי לא יחזור. אני שומע את השיחות, בעיקר של אלה שיש להם ילדים בגיל בית ספר או בגיל הרך, אבל חייבים לזכור שב־2014, אחרי צוק איתן, במשך שלוש שנים היה כאן שקט מוחלט. לא קסאם ולא פצצת מרגמה. חלק מהיישובים הכפילו את האוכלוסייה שלהם".

אשר צימבליסטה, קיבוץ רעים: "היה צריך לפעול כבר אחרי הטיל הראשון, אבל אף אחד אצלנו לא רוצה לקבל החלטות קשות. אני מאמין בשלום, אבל בישראל רבים עושים הכל כדי שהוא לא יקרה, כמו בצד השני"

מה אתה היית עושה אם היית מתגורר בעוטף?
"אני מרגיש שבמבנה האנושי והנפשי שלי, אחד הדברים שדופקים אותי הוא המחויבות. הייתי חוזר".

"אין עם מי לדבר"

מי שלא עזב את היישוב בעקבות המלחמה הוא צביקי פורת מקיבוץ עלומים, שפחות עלה לכותרות אחרי 7 באוקטובר, אבל בשטחו התחוללו קרבות נוראים. 22 תאילנדים ונפאלים נרצחו שם, נוסף על חיילים שנהרגו בקרב וצעירים שהגיעו ממסיבת הנובה וחיפשו מחסה במיגוניות הסמוכות, ולא זכו לצאת מהן.

"כאן היה קרב", אומר לי פורת במהלך סיור בקיבוץ, "הטעות הכי חמורה שיש היא שאומרים שלקיבוץ שלנו לא קרה דבר. כולם טעו, כולל פיקוד העורף. היו 60 מחבלים בקיבוץ. זה היה עימות עוצמתי".

פורת, בן 79, הוא אחיו של חנן פורת ז"ל, שהיה בזמנו חבר כנסת ומראשי גוש אמונים. עלומים הוא קיבוץ דתי, וכמו בפוליטיקה הארצית, גם שם התושבים החזיקו בדעה שונה מזו של הקיבוצים הסמוכים.

בספרו של צחור מסביר פורת: "אני מכיר את התפיסה שאומרת 'צריך להיטיב את מצבם של תושבי עזה, כי כשיהיה להם מה להפסיד הם יפסיקו להגיע לגדר'. וכי מי מאיתנו מתנגד ליצירת מערכת חיים אנושית ומתפקדת בעזה?

"אנחנו שוחרי שלום, אבל המציאות היא שאין ממש עם מי לדבר. אנחנו מוכנים להקים להם נמל, שדה תעופה, ויש מדינות וחברות בינלאומיות שמוכנות להפוך את עזה להונג קונג של המזרח התיכון, אבל המנהיגות שלהם מביאה אותם לקטסטרופה. במצב הזה אני לא רואה שום אפשרות להגיע להסדרה ארוכת טווח".

"לגמרי אין עם מי לדבר", חוזר כעת פורת על דבריו. "אני עושה הדרכות היום ואומר למבקרים את מה שאמר דוד המלך - 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה'. יש מחצבה שנמצאת במרחק של קילומטר מהיכן שאנחנו עומדים. את כל הבתים ההרוסים ממבצע צוק איתן העזתים גרסו והפכו לחצץ שכולו הלך לתת־קרקע.

"תראה כמה ירוק כאן וכמה אפור שם. אין להם אינטרס לשלום. אמנם הפוליטיקאים שלנו חשבו בזמנו שזו מדינת טרור, אבל גם כמדינה הם צריכים לדאוג לתשתיות ולאזרחים. האמינו שאולי זה מה שיכניס אותם לאיזו רציונליות, ולא היתה כזאת".

צחור: "ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, שנרצח ליד ביתו בכפר עזה, היה מכותבי ההקדשה לספר. הוא כל הזמן נהג לומר על האזור '95 אחוז גן עדן, חמישה אחוזי גיהינום'"

איך תסביר שבקיבוץ בארי, הסמוך, הרוב חשב אחרת?
"בפינוי גוש קטיף, כשאנחנו דאגנו ודאבנו, חלק גדול מתושבי האזור מחא כפיים כשהשיירה עברה. זה דבר שאי אפשר לקבל. היתה תפיסה בניר עוז ובבארי שאם זה היה תלוי בהם, הם היו נכנסים לעזה כדי לעזור לנדכאים. זו תפיסה שגרמה לאנשים לחשוב שאנחנו אלה שלא בסדר. לפחות אצל כמה מחברי בארי יש כעת התפכחות גדולה והבנה שאין עם מי לדבר".

רוב תושבי עלומים כבר חזרו לחיות בקיבוץ. 15 משפחות נותרו בחוץ, ובהן משפחתו של אחד מבניו של פורת, שהעדיף להישאר לעת עתה במקום שקט יותר. הוא עצמו חזר לעוטף אחרי פחות מחודש.

"מה, שאחליף בית? לא הבנתי את השאלה", הוא מחייך קלות. "כבר ביום הראשון, כשהגענו לבית המלון בנתניה, התחלתי לדבר על השיבה הביתה. אמרתי שהכי חשוב זה להציל את מה שאפשר מבחינה חקלאית ומשקית, ולתחזק את הנוי בקיבוץ כדי שיהיה לנו לאן לחזור.

"לא הצלחתי להבין כשאנשים אמרו לי 'על מה אתה מדבר?' רק אחרי שעבר זמן קלטתי שאמנם נשארנו שלמים ובריאים, אבל חלק מהאנשים נותרו פצועים".

ואיך תבטחו שוב בצה"ל, שיגן עליכם בשעת צרה?
"כל הזמן אומרים 'הפרו איתנו את החוזה'. אני לא מסכים. אנחנו לא חתמנו חוזה עם צה"ל. אנחנו זה צה"ל. יש בעיה? נתקן אותה. התפיסה שלי אופטימית. אצלי לא היה שבר. ההחלטה הנבונה היתה שאותם אנשים שהיו ב־6 באוקטובר ימשיכו להילחם.

"תראה, מעולם לא היה הרס כזה בעזה. אתה שומע משם את הפיצוצים. בעל הבית השתגע. התפיסה היתה ונשארה שלא הורגים חפים מפשע, אבל מגרשים אותם, שילכו למוואסי, והורסים את בתיהם. בטיחותית, נרגיש מעכשיו יותר טוב".

תנו לחיות בשקט

"האנשים הנפלאים שפגשתי במסעי - אלה שהקימו את כפר מימון, סעד, נחל עוז, ארז, נירים, בארי, ניר עם, נתיב העשרה, זיקים ועוד עשרות יישובים - יש בהם גאווה יהודית וציונית. הם ידעו ויידעו להגן על ביתם נגד כל מי שינסה לגרש אותם ממנו. אבל גם הם קצו במלחמות האינסופיות.

הם, ביחד עם מקימי שדרות ובניה, מבקשים רק דבר אחד: תנו לחיות בשקט, לכו בעקבות המנהיגים הדגולים בכל העולם שידעו להביא שלום אחרי מלחמות עקובות מדם". יגאל צחור, מתוך הספר.

צחור, אלמן ואב לחמישה, זוכר היטב את המחדל של מלחמת יום הכיפורים. הוא היה אז מילואימניק ושירת במשך חמישה חודשים. כשחזר, הוא פגש ברביבים את ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, שהיתה בת בית בקיבוץ שבו התגוררה שרה, בתה.

"היו לי ילדים קטנים, הלכתי עם העגלה במדרכה, ומולי מופיעה פתאום גולדה", הוא נזכר, "זה היה אינסטינקטיבי, כי אהבתי אותה, אבל אמרתי לה 'רבים מחבריי נפלו בקרב, את חייבת להתפטר, אחרת נצא לרחוב', והלכתי.

"היא היתה בשוק ואמרה לבתה, 'אני רוצה שתזמיני אותו אלינו'. באתי וישבנו במשך שעתיים. היא אמרה לי, 'מעולם לא הייתי גנרלית, וכל חייל שנופל מקצר את חיי בחודש'. זה היה אמיתי, מהלב".
המחדלים ב־1973 וב־2023 ישנו כאן משהו?

"זה יקרה שוב, כי אנחנו יהירים וגאוותנים. אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים טוב יותר מכולם, ולכן גם היינו משוכנעים שאת הערבים נקנה בכסף והם יהיו מעתה ממושמעים. נראה לך שהאופי הישראלי השתנה בעקבות 7 באוקטובר? היהירות השתנתה? זה כנראה בדנ"א שלנו".