כשמוסד ממלכתי בוחר להרחיב את גבולות הסמכות והייעוד שלו, הוא פוגע במעמדו, מחליש את הלגיטימיות שלו, ולבסוף אף מותיר חלל במקום שבו זקוקים לו. זה בדיוק מה שקרה במשרד מבקר המדינה: מבקרי המדינה האחרונים, שופטים בדימוס, הפכו את מוסד המבקר לשנוי במחלוקת ציבורית וסירבו להשלים עם מטרות המוסד, כפי שמוגדרות בחוק. הם לא הסתפקו בהגדרות הקלאסיות של ביקורת, וחתרו לממש השקפות עולם אחרות, אולי טובות כשלעצמן, אך לא כאלה שחוסות תחת תפקידו של מוסד ביקורת המדינה.
דומה שהמבקר החדש החליט לאזן את המגמה, ולהשיב את מוסד ביקורת המדינה לתחומיו המקוריים. הוא כבר הספיק לספוג לא מעט חיצי ביקורת בעקבות כוונתו לסגור את האגף לתפקידים מיוחדים העוסק באיתור שחיתות או פגיעה בטוהר המידות. אין פירוש הדבר שהמבקר החדש מקל ראש בשחיתות. הוא פשוט מכיר בכך שהאיתור, החקירה והטיפול בעבירות פליליות הוא בסמכותן של משטרת ישראל ופרקליטות המדינה. התנהלות הגופים העומדים לביקורת משתנה כאשר הביקורת נתפסת כחקירה, והנכונות לשתף פעולה לצורך תיקון קונסטרוקטיבי של ליקויים עשויה לפחות.
אנגלמן, כך מסתמן, מעוניין לחזור ולהצביע על הנקודות שיטייבו את השירות הניתן לציבור במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובגופי המדינה השונים, באמצעות ביקורת החותרת לשיפור העבודה של הגופים המבוקרים. היה ונתקל המבקר במהלך עבודתו בחשש למעשה פלילי, עליו להביא את העניין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה - כך קובע החוק.
גם תחום הביקורת בזמן אמת זקוקה ל"איפוס" מחדש. נטייתם של המבקרים הקודמים לעסוק יותר ויותר בביקורת על תפקודם העכשווי של גופים, ולא לנתח בדיעבד, לאחר ביצוע, הגיעה עד כדי כך שלא אחת ניתן היה לצפות, על פי קריאת העיתונות היומית, באיזו ביקורת עומד לעסוק משרד המבקר בימים הקרובים.
מגמות אלה סללו את הדרך לעיסוק הולך וגובר בתחום המדיניות. מבקר המדינה הביא למשל לעיכוב מינוי מנכ"ל לביטוח הלאומי במשך כמעט שנה; מעניין מה יעלו דו"חות ביקורת שיבחנו את הנזק המתגלגל שעיכוב כזה יוצר. מבקר המדינה פעל גם להשהיה בת כשנה של מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה מעיסוק בנושא האמוניה שנוגע גם לביטחון המדינה. רק אחרי התערבות היועץ המשפטי לממשלה, חזר המנכ"ל לנהל את הסוגיה הבוערת.
וכשפועלים באופן החורג מההגדרות הקבועות בחוק, ההתפרקות מהחובות הבסיסיות קצרה מאוד. במסגרת בקשת חופש מידע של התנועה למשילות ודמוקרטיה, עלה מחומרים שהגיעו ממשרד המבקר עצמו, ש־40 אחוזים מהדו"חות שהמבקר חייב להגיש על פי חוק לכנסת כלל לא נכתבו. המבקר הסביר את החסר באמצעות פרשנות יצירתית ביותר: לטענתו, כוונתה של הוראת החוק שבה נכתב במפורש שהמבקר "חייב" להגיש דו"חות בהתאם לבקשת הוועדה לביקורת המדינה, היא שהמבקר "רשאי" להגישם. אפשר רק לנחש את היחס שיקבל אזרח מהשורה שיחליט לפרש כך את ה"חובות" המוטלים עליו על פי חוק.
לא בכדי החוק קובע שמסקנות המבקר אינן מחייבות. המבקר אינו גוף חוקר אלא בוחן התנהלות ומעלה אפשרויות לשיפור. לפיכך, המסקנות שלו צריכות להיות מובאות בחשבון על ידי המבוקרים ועל ידי הציבור, אך לא לחרוץ דין ולקבוע מדיניות. ביום שהוא יקבע מדיניות, נצטרך למנות מבקר שיבחן את פעילותו כפי שעושים לכל גוף כזה, וכמובן שנעדיף שיעמוד לבחירה ישירה של הציבור.
המבקר החדש נכנס אפוא לתפקיד בזמן קריטי. אם הוא יסובב את ההגה מבלי להיכנע ללחצים פוליטיים ולהפגנות קולניות מצד שומרי הסף התקשורתיים, הוא יציל את מוסד מבקר המדינה מאובדן האמון הציבורי בו, ויחזק את השירות הציבורי באמצעות ביקורת נוקבת ובלתי מתפשרת; ביקורת כזו שנועדה לשפר ולייעל, לא לצלוב.
יהודה עמרני הוא מנהל התנועה למשילות ודמוקרטיה
