שקט. עכשיו יורים באמת

זעקת ה"ביחד" של שלי שם טוב, אמו של עומר שנחטף לעזה, הרעידה את הלבבות. הזעקה הכואבת הגיעה כי קרה אסון לאומי מהגדולים שידענו. היא הגיעה כי אף ישראלי ואף ישראלית לא האמינו שזה יקרה. כולנו כואבים ביחד.

בימים הראשונים המדינה הוכתה בהלם. מערכות קרסו, ואנשים נותרו להילחם לבדם על חייהם ועל חיי משפחותיהם במשך שעות. רק אחרי המלחמה נדע מה באמת קרה שם, אבל מה שידוע הוא שגיבורות רבות התגלו ושגיבורים רבים הלכו לעולמם. כולנו הרגשנו מופקרים לגורלנו, חלק הרגישו את ההפקרה על בשרם, והרבה מאוד אנשים מעוררי השתאות שנכנסו אל הוואקום הזה העניקו סיוע.

באותה שבת ארורה התקשורת הישראלית תפקדה כחמ"ל. הדיווחים הגיעו כמעט מייד. סרטונים שדקות לפני כן פורסמו בערוצי הטלגרם שודרו ללא הפסקה, מספקים תמונה ראשונית, מבולבלת. אנשים ראו בזמן אמת את המתקפה על הקיבוץ שלהם, על השכונה שלהם, על ביתם. חלק עלו לשידור וקראו לעזרה. מחויבות אנשי התקשורת לציבור היתה רבה. אבל בפאנלים ובפרשנויות שמילאו את הלילות ניכר מאמץ עודף להוכיח שאין ממשלה, שאין הנהגה.

רבים ממי שהגיעו לערוצים השונים הגיעו כדי לנסח נרטיב. אנשי תקשורת בכירים, פוליטיקאים לשעבר ולעתיד, בכירים לשעבר במערכות הביטחון - כולם שהו באולפנים כמה יממות ברצף ותיווכו את המציאות. בזמן שהמגישים והכתבים דאגו להזכיר באופן תדיר ש"זה לא הזמן" לדבר על פוליטיקה או על אשמים, הם בלעו בשקיקה את הדברים המאוד־פוליטיים של הלשעברים ווידאו שכולם מבינים מיהו האשם האמיתי והיחיד, ומי "גבר" שהתנצל. כנראה היה קשה לוותר על ההזדמנות לבטא את צדקת הדרך כשהרייטינג משתולל וכשישראל מרותקת למסך.

הטרגדיה הנוראית הזאת משמשת גם אכסניה לדיסאינפורמציה. תיאוריות קונספירציה צומחות מימין ומשמאל - החל משיתוף פעולה של ישראלים בחטיפה מיישובי הדרום, ועד להאשמת בתה של מירי רגב בכך שידעה על האירוע ולכן עזבה מוקדם את המסיבה ברעים. חמורה במיוחד היא האמירה של הילה אלרואי על כך שדם הנרצחים נמצא על ידי נתניהו (שבעקבותיה ננזפה על ידי רשת).

במקום לקדם אחדות ושיתוף פעולה בין כל הגורמים הפועלים, הקמפיין שלא עוצר מוביל לכך שבזמן מלחמה מבזים ותוקפים נציגי ציבור, אפילו כאלה שאין להם שום קשר לעניין

יש גם הנכנסים למאבקי קרדיט ושליטה. מקרה בעייתי במיוחד נסב סביב מטה משפחות החטופים (בהנהגת רונן צור ואחרים), והמעורבות של ארגון חוננו בייצוג המשפחות. במקום לעסוק בעניין עצמו, בדיווח שפרסם בן כספית ביום שני הוא וידא שכולם יודעים מיהם הנציגים הראויים של המשפחות: הוקם "ארגון מתחרה" למטה המשפחות, הוא כתב. כמעט מייד לאחריו, בנאום שנשאה בפתיחת מושב החורף של הכנסת, חברת הכנסת מרב מיכאלי - בעלת החסינות ולכן לא מחויבת לאמת - אמרה שכולם עובדים בחילוץ בני הערובה, "אבל נתניהו? נתניהו מסדר שיהיו בני ערובה שיתמכו בו ובגרסתו ושיהיו ארגונים שעובדים אצלו...". העובדות סביב הנושא הזה לא ברורות, אבל כך או כך - אין בו דאגה למשפחות החטופים. הקמפיין המתואם ממשיך.

במקום לקדם אחדות ושיתוף פעולה בין כל הגורמים הפועלים, הקמפיין שלא עוצר מוביל לכך שבזמן מלחמה מבזים ותוקפים נציגי ציבור, אפילו כאלה שאין להם שום קשר לעניין. מסיתים נגד ראש הממשלה, מפריעים לעבודת משרדי ממשלה, מייצרים תסיסה, נוגעים בעצבים החשופים ומלבים את התרעומת. ההסתה שנספגה בציבור בשנים האחרונות מתפרצת עכשיו במלוא הכוח. המחויבות של התקשורת ושל כולנו היא לרסן את זה. טרגדיה וכאב אמיתי של אנשים לא יכולים לשמש כלי לחיזוק מעמד פוליטי של אף קבוצה.

יש הרבה אנשים שצריכים ללכת הביתה אחרי האסון הזה. אולי כולם. אבל כרגע אף אחד לא יכול ללכת הביתה - לא הרמטכ"ל ולא ראש הממשלה. את המחיר על המחדל הם ישלמו - אבל אחר כך. עכשיו יורים. באמת.