בשבת נהרג מפקד תחנת רהט, סנ"צ ג'יי.אר דוידוב, בקרב עם מחבלים. הוא לחם בכמה זירות לפני שנפל. באותו היום נהרגו עוד ארבעה שוטרים מהתחנה.
בחמשת הימים הראשונים למלחמה נהרגו 51 שוטרים, רובם מהמחוז הדרומי. "חשבתי שחיילים מתים במלחמות, לא שוטרים", אמר בני בן ה־6.
הוא מבולבל בצדק. שיטור קלאסי לא כולל קרבות עם מחבלים. אלא שהמציאות הייחודית בישראל עיצבה את תפקיד השוטר ככזה שכולל גם משימות של ביטחון פנים. בעקבות אסונות אזרחיים בעורף הישראלי (אסון מעלות חרוט בזיכרון במיוחד), שוטרי ישראל נדרשו לקבל על עצמם משימות שמקביליהם בעולם המערבי אימצו רק עשורים מאוחר יותר, בעיקר לאחר אסון התאומים.
המשימות הללו מוסיפות מורכבות למקצוע, שהוא גם כך מהסבוכים בשירות הציבורי. שוטרים צריכים לבצע סוגים רבים של מטלות - חיבוק לילד שהלך לאיבוד, עזרה לקשישה דמנטית שלא מוכנה לחזור הביתה, טיפול בסכסוך שכנים מכוער, סיוע לנשים שחוות אלימות מצד בני זוגן, וגם מאבק במשפחות פשע במרחב הציבורי.
התפיסה שלנו - אזרחים בחברות מערביות ובישראל - את תפקידה של המשטרה, היא ש"משהו שלא אמור לקרות קורה, וכדאי שמישהו יעשה משהו לגבי זה עכשיו". זאת ציפייה רחבה באופן בלתי אפשרי, והיא כוללת דרישה מהשוטרים לקבל על עצמם מגוון זהויות - מאחיות רחמניות ועד תופסי גנבים. הידיעה שקיים מישהו כזה היא חלק ממה שנותן לנו את הביטחון להתנהל בעולם, לדעת שיש מי שיעשה, שיגן. ידי השוטרים הן ידיה של המדינה, ששומרת עלינו.
ב־7 באוקטובר קרה "משהו שלא היה אמור לקרות". עבור אזרחים רבים בעוטף עזה המדינה התאיינה, והם ניצבו חשופים מול האימה. בחלק מהמקומות היו אלו שוטרים שהתייצבו בקו האש, ראשונים להגיב, להגן, ליפול. ג'יי.אר היה אחד מהם. מפקד מקצועי, חריף ובעל מסירות מעוררת השתאות לתפקידו. בעשור האחרון פגשתי לא מעט מפקדים עם איכויות כאלה. אך המסירות של השוטרים לא תמיד נתפסת בעיני הציבור. אמון הציבור הוא דבר חמקמק, ואמון הציבור במשטרה בישראל נמוך משלל סיבות, וצנח עוד יותר בתקופת הקורונה.
בחברה משוסעת כמו שלנו, עם משטרה שלאורך שנים "הורעבה" תקציבית, ביצועי המשטרה לא מצליחים לשקף את המסירות של השוטרים. בתקופת המחאה נקרעה המשטרה בין הצדדים, כל צד הרגיש שכחולי המדים "נגדו". בליבוי הפוליטיקאים נפגעה הניטרליות הכה־קריטית של המשטרה, והיא נצבעה כפוליטית וחלשה.
"אמא, זה גם השוטרים שלך שמתו?" שאל הבן שלי. "כן", אמרתי לו. "את בטח מאוד עצובה". "נכון", אמרתי, "אלו השוטרים שלנו". הקורבן שלהם ושל בני משפחותיהם הוא נורא. הלוואי שהוא יוביל את החברה הישראלית לראות את המשטרה שלנו באמת - את האתגרים, את הצרכים, את הכישלונות ואת ההצלחות. כמו שנוכחנו לדעת במהלך מגיפת הקורונה ובזמן המחאה נגד הרפורמה, דמותה של המשטרה משפיעה עמוקות על דמותה של החברה ועל איכות החיים הדמוקרטיים של אזרחיה.
התפיסה שלנו - אזרחים בחברות מערביות ובישראל - את תפקידה של המשטרה, היא ש"משהו שלא אמור לקרות קורה, וכדאי שמישהו יעשה משהו לגבי זה עכשיו". זאת ציפייה רחבה באופן בלתי אפשרי
מה הם הכישורים והכשירויות שלהם זקוקים השוטרים והשוטרות בישראל? האם יש להם מספיק תקציבים? כוח אדם? הכשרה לפני התפקיד ובמהלכו? תמיכה ארגונית ונפשית? סביבת עבודה מכבדת? ביום שאחרי המלחמה החברה הישראלית חייבת להידרש לשאלות האלה. בין היתר, משום שלשוטרים בישראל אין זכות התאגדות, ולא חלים עליהם חוקי העבודה שחלים על כולנו.
תקופת הכאוס הנוכחית תסתיים, וביום שאחרי המלחמה הבעיות שעימן התמודדו שוטרי תחנת רהט לא ייעלמו. ג'יי.אר לא יהיה שם להתמודד עימן. הלוואי שאנחנו, כחברה, נכיר בחשיבות עבודת המשטרה, ונעשה את השינויים הנדרשים כדי לאפשר לשוטרים שלנו לבצע את המשימות שלהם באופן שמכבד אותם ואותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו