השיר "שלום לך סעודיה" של מקהלת פרחי ירושלים יצא כל כך סמוך להצהרת הנסיך בן סלמאן, עד שנראה כי הוא רק חיכה לשלום. "סעודיה, הגידי לנו כן", שרים ילדי המקהלה הנרגשים, מדמים להקה המנגנת מוזיקה ערבית. הילדים האלה גדלו בתקופה שבה הספקנו לשכוח את ילדי ישראל מנופפים לשלום בדגלים קטנים.
הסכמי אברהם צמחו על רקע הפרדה בוטה בין התרבות הערבית ובין זו שהתפתחה בישראל, ששאפה מראש להתבדל מהאזור. הממסד הציוני תפס את המדינות הערביות באופן קולוניאליסטי כזקוקות לתיקון ולסיוע מערביים. אולי כקונטרה, ואולי בהשראת התפיסה היהודית של עם ישראל כמאור הגולה - קברניטי המדינה ראו את עצמם כמנהיגי האזור, מקור הקדמה, המאור הליברלי הגדול של המזרח התיכון. הגירה של מאות אלפי יהודים דוברי ערבית גילמה אפשרות מאיימת לחיבור ערבי מזרחי. משאבים רבים הושקעו במחיקת כל סממן ערבי שהוטמע באורחות חייהם. המחיקה התרבותית נעשתה בדרכים רבות, ביניהן הפרדת ילדים מהוריהם, דרך פנימיות, מגורים בקיבוצים, או חילון במוסדות החינוך.
אך הדחף של הממסד האשכנזי להתבדל מהמרחב הים־תיכוני לא שכך. עד היום הסכמי אברהם וההסכם המתקרב עם סעודיה מוצגים בתקשורת בשלוות נפש, כאילו לא מדובר במהלך היסטורי ששינה את היחס של העולם הערבי לישראל.
הטענה ש"שלום עושים עם אויבים" מתעלמת מהשתתפות הסעודים במלחמות נגד ישראל ומהובלתם את החרם הערבי. השלום עם סעודיה חסר ערך בעיני השמאל עד כדי כך שגם הסצנה הגברית המטופשת שבה לחש יאיר לפיד לעמוס הוכשטיין במועד החתימה על ההסכם עם לבנון "יסלחו לך אפילו על זה שהרסת את היחסים עם סעודיה", לא הרעישה את התקשורת. "שמאל שווה שלום" היה מרכיב מרכזי בזהות מחנה שמאל, אבל הוא התערער נוכח העובדה ההיסטורית שמרבית הסכמי השלום נעשו על ידי הימין. בשמאל ובתקשורת חיזקו יותר ויותר את הנרטיב ש"עד סיום הכיבוש העולם הערבי יסרב לדבר איתנו". האמת היא שגם אנחנו לא ממש רוצים ביחסים גלויים עם העולם הערבי. הממסד השמאלי־אשכנזי אולי אפילו מתבייש בקשריו עם מדינות דיקטטוריות שמפירות זכויות אדם. משפחת אולמרט ועינת גז, למשל, היו מעדיפים להמשיך לעשות עסקים בדובאי או בסעודיה בלי רעש מיותר. גם לרעיון של שלום תרבותי אין ערך רב בשמאל משום שאינו רוצה בתרבות הזאת. החיבור התנ"כי בין יהודים וערבים מגונה אף הוא על ידי המחנה הנאור. כך שלמעשה הממסד האשכנזי במדינה כלל לא מכיר בחיבור העמוק שבין יהודים וערבים. מי שכן מתרגשים מהשלום הם דווקא בוחרי הימין, ובעיקר המזרחים - ציבור אמוני ימני, שתמיד הוצג כמחסום לשלום אך כעת מנכיח את הכמיהה אליו.
רצונם העז בשלום מגחיך את תיוגם כביביסטים קיצוניים ושונאי ערבים. הם יודעים גם איך לחיות ביחד.
גם לרעיון של שלום תרבותי אין ערך רב בשמאל משום שאינו רוצה בתרבות הזאת. החיבור התנ"כי בין יהודים וערבים מגונה אף הוא על ידי המחנה הנאור. כך שלמעשה הממסד האשכנזי במדינה כלל לא מכיר בחיבור העמוק שבין יהודים וערבים
עבור מזרחים זה הרבה מעבר ליחסים כלכליים. השפה, התרבות והמנטליות שהם תמיד התביישו בהן, שלא היתה בהן תועלת אלא נזק, יכולות פתאום לפתוח בפניהם אפשרויות ולשנות את חייהם לטובה. הסכמי אברהם ללא ספק מממשים אחת מהחרדות הגדולות של הממסד האשכנזי - החיבור של מזרחים לעולם הערבי.
אנשי הממסד הזה דאגו לתעודת ביטוח: הם מחקו את השפה והתרבות הערבית של מזרחים וביססו את כל הכסף והשליטה אצלם. במקביל הם ממשיכים לבזות ולהקטין את היחסים שנרקמים בין מזרחים וערבים ברחבי העולם.
ואף על פי כן, הקשרים נוצרים, התרבות מתחברת, יצירות מוזיקליות מרהיבות נולדות. למזרחים אולי אין סיבות "להתגעגע לשם", אבל גם מי שנולדו בישראל וגדלו כאזרחיה חשים קרבה אינטימית כלפי התרבות הערבית וכלפי מי שאוחזים בה. השמחה שלהם אמיתית. החגיגה שלהם אותנטית. וזה באמת מה שמחמיץ את פניו של השמאל בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו