אחד המאפיינים הבולטים של דיקטטורה הוא ששליטיה אינם כפופים לשלטון החוק. בדיקטטורות אפשר למצוא חוקות ליברליות מרשימות, אבל השליטים תמיד יהיו פטורים מעולו של החוק. אם רוצים לזהות מיהם השליטים האמיתיים בדיקטטורה מסוימת, כל שצריך לעשות זה למצוא מי נהנה מאפליה בררנית קיצונית ועקבית לטובתו.
ישראל אינה דיקטטורה כי אם דמוקרטיה משגשגת, אולם צמחה בתוכה מובלעת של עריצות מהותית. בעשורים האחרונים בית המשפט העליון חולל שורה של הפיכות משטריות שהקנו כוח נטול רסן למערכת המשפטית. באופן לא מפתיע, העריצות המשפטית קידמה במלוא המרץ אכיפה בררנית קיצונית שתשרת את מטרותיה.
הנה, רק לאחרונה שלח השר משה ארבל מכתב ליועמ"שית ובו תיאר הפגנות "חוזרות ונשנות" הנערכות מטרים ספורים מחלון ביתו. הנחיות היועמ"ש ופסיקות בג"ץ קובעות כי "קיים איסור להפגין בסמוך לביתו הפרטי של איש ציבור". ואכן, כשנערכו הפגנות מול ביתו של אביחי מנדלבליט החליטה המשטרה להרחיק את המפגינים כ־400 מטרים לעבר כיכר גורן.
רצה המקרה, וגם ביתו של ארבל מצוי כ־400 מטרים מאותה כיכר. פנה אפוא השר פניות חוזרות ונשנות למשטרה וביקש ממנה לקיים את מדיניותה שלה ואת מדיניות הייעוץ המשפטי לממשלה. מה רבה היתה הפתעתו כאשר המשטרה סירבה בכל תוקף להרחיק את ההפגנות מקרבת ביתו.
את מכתבו חתם ארבל בדברים הבאים: "איני מאמין שהייעוץ המשפטי לממשלה ייתן ידו להבחנה פסולה ולעשיית איפה ואיפה במקרה כה ברור ומובהק". לא חלפו שלושה ימים, ואפשר היה לראות עד כמה הבחנה פסולה היא המאפיין העיקרי של האכיפה בישראל.
באה קבוצה של פעילי ימין וביקשה להפגין מול ביתה של היועמ"שית. המשטרה הודיעה כי היא מתירה הפגנה רק במרחק של 300 מטרים מהבית. אחרי שהתעורר זעם בימין על האכיפה הבררנית הבוטה הסבירה המשטרה כי היא קובעת מרחק של הפגנה לפי תנאי השטח. מתברר שתנאי השטח מול בתיהם של שרים וח"כים שמקדמים רפורמה משפטית מאפשרים הפגנות במרחק מטרים ספורים, ואילו תנאי השטח מול בתיהם של שליטי המשפט - וכל מי שהם חפצים ביקרו - מאפשרים הפגנות רק במרחק של מאות מטרים. אבל הפארסה לא הסתיימה שם.
מתנגדי הרפורמה החליטו לארגן הפגנת תמיכה מול ביתה של היועמ"שית. לפתע חל שינוי בתנאי השטח, והמשטרה התירה להם לקיים הפגנה רועשת במרחק של מטרים ספורים מהבית.
העריצות המשפטית כה בטוחה כיום בכוחה, שהיא אפילו כבר לא טורחת להסוות את האכיפה הבררנית הקיצונית שהנהיגה בישראל. בשבוע שעבר שמענו את היועמ"שית מסבירה בישיבת ממשלה כי "יש שיקול דעת מתי אפשר לאפשר חסימות ומתי לא. לפעמים מותר לחסום". וכך, שיקול הדעת של המשפטנים קובע כי לימנים, לחרדים ולערבים אסור לחסום כבישים, ואילו למתנגדי הרפורמה שמשרתים את האינטרס של היוריסטוקרטיה מותר.
כאשר משה פייגלין קרא למרי אזרחי לא אלים במהלך המחאה נגד תהליך אוסלו, הוא הורשע על כך בהמרדה, ואילו אישים הקוראים כיום למרי אזרחי אפילו לא זומנו לחקירה. בתקופת ההתנתקות היועמ"ש, הפרקליטות ובית המשפט העליון תמכו תמיכה נלהבת במהלך, ולכן הוגשו 700 כתבי אישום נגד מפגינים שמחו נגד ההתנתקות. עתה רשויות האכיפה מתנגדות בתוקף לרפורמה המשפטית, ועל כן הוגשו רק שני כתבי אישום נגד מפגינים שמחו נגד הרפורמה.
הרפורמה המשפטית חשובה, אבל היא רחוקה מלהספיק. נבחרי הציבור עתה ובעתיד יצטרכו להשקיע מאמצים רבים כדי לתקן את הנזקים הקשים שהסבו משפטנים תאבי כוח לשיטת המשטר שלנו. רק תיקון דמוקרטי עמוק יביא, עם הזמן, להכפפת המערכת המשפטית חזרה לעולו של שלטון החוק, ואז תהפוך אכיפה בררנית מהמקפצה, כמו במקרה של ארבל, להיות נחלת העבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו