רק דמיינו את הסיטואציה: יותר מ־100 שרים וחברי פרלמנט מעשרות מדינות אירופה, חברי הפרלמנט האירופי, משפיענים ושועי עולם מתכנסים בירושלים, ובמקום לבקר את ישראל או להשחיר את פניה, כפי שהורגלנו - מעלים את המדינה היהודית על נס, מדברים בשבחה ומהללים את הישגיה. נשמע כמו פנטזיה? זהו, שלא. ועידת ה־ECR, איגוד מפלגות השמרנים מכל פינות היבשת, שהתקיימה לאחרונה בבירת ישראל, הציגה בדיוק את המחזה הזה - תמיכה בלתי מסויגת בישראל ובקו המדיני של רה"מ בנימין נתניהו.
את באי הוועידה, כולם אנשי ממשל ובעלי השפעה ומשקל, לא צריך היה לשכנע בצדקת הדרך של ישראל. "אתם דוגמה ומופת", סיפר המזכיר הכללי של ה־ECR אנטוניו ג'ורדנו לכל מי שרצה לשמוע, ולא הסתיר את העובדה שמרגע שהוחלט לערוך את הוועידה בירושלים - הפעילו עליו מוסדות האיחוד האירופי לחצים לא לקיימה בבירת ישראל, הלא מוכרת על ידי הפקידים מבריסל. אלא שללחצים לא היה שום סיכוי, והם רק הגבירו את הנחישות של השמרנים לרשום על שמם תקדים של הכרה בירושלים הלכה למעשה.
בימים שחלפו מאז הוועידה אני מעסיק את עצמי בשאלה כיצד האירוע הזה, ההיסטורי בכל קנה מידה, עבר בלי תשומת לב ראויה מצד התקשורת הישראלית, והתשובות הרגילות כולן לא מניחות את הדעת.
יש שיאמרו שהציבור הישראלי לא מתעניין בקשרים הבינלאומיים, ושאדישותם של אמצעי התקשורת רק משקפת את הלכי הרוח. תומכי הגישה הזאת מסבירים שלדידו של הישראלי הממוצע, רק עמדתה של ארה"ב מעוררת עניין - וכל מה שלא אמריקה פשוט לא חשוב.
אך ההסבר הזה לא מחזיק מים: הישראלים מפגינים רגישות עילאית בכל עת שמדינתם מותקפת בחו"ל, הם כואבים באמת ובתמים את ההחלטות האנטי־ישראליות של האו"ם (גם אם הן צפויות לחלוטין וחסרות משמעות), ולכל אחד מהם שפע מתכונים לשיפור ההסברה שלנו בעולם.
יתרה מזאת, כל התבטאות מינורית של הסגן השלישי לתת־שר החוץ של מדינה ננסית כלשהי בגנות ישראל זוכה אצלנו לשיתוף ולהדהוד, כדי להראות שהנה, הצונאמי המדיני שישטוף את ממשלת הימין כבר בדרך. כשראשת עיריית ברצלונה החליטה לבטל את קשרי ברית הערים התאומות עם תל אביב מתוך מניעים אנטי־ישראליים, ניתנה לה ולהחלטתה הצבועה להחריד במה חופשית בכל ערוץ ואתר בישראל. לעומת זאת, בואם המופגן של הפוליטיקאים מה־ECR לירושלים ועמידתם הישירה והבלתי מתנצלת לצידנו זכו להתעלמות שאומרת דרשני.
בהיעדר הסבר אחר, הרשו לי להציע השערה מטרידה - הצלחת ועידת ה־ECR בירושלים הועלמה מעיני הצופים, המאזינים והקוראים בישראל דווקא משום שהיא היתה הצלחה אדירה. בשונה מהמצופה מהם, האורחים רמי־המעלה מאירופה לא דרשו מישראל לסגת מחבלי מולדת, לחלק את ירושלים או להקים בלב הארץ ישות טרוריסטית המכונה "מדינה פלשתינית". אילו היו עושים זאת, היו מקבלים את המיקרופונים וזמן מסך למכביר. הם לא התערבו בענייניה הפנימיים של ישראל, ולא תבעו מראשיה להימנע מחקיקת הרפורמה המשפטית בתואנות מגוחכות של דאגה לשלום הדמוקרטיה הישראלית. אילו נהגו כך - הם היו מוזמנים לאולפנים בשמחה.
במקום עוינות שקרית וארסית, אנשי ה־ECR הפגינו רק תמיכה בישראל ובעמדותיה, ומשכך הפסידו כל סיכוי להיוודע לציבור הישראלי באמצעות אמצעי התקשורת המקומיים. דעתם האוהדת עלינו סותרת את האג'נדה הרווחת בתקשורת המיינסטרים במחוזותינו, ובכור מחצבתה בשמאל הישראלי בכלל.
לאורך עשרות שנים ניסה השמאל לטעון שהנתיב לחיבוק של מדינות העולם עובר דרך ויתורים לאויב, והנה - מגיעות מפלגות השמרנים מאירופה ומוכיחות את ההפך. איך אמר לי אנטוניו ג'ורדנו? "תמשיכו לעמוד על שלכם, רק ככה תזכו לחיבוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו