בשם האח: על סולידריות ואחריות לאומית

יום הזיכרון הוא יום שזוכרים בו. הזיכרון הוא חלק ממה שאנחנו. האני האנושי צופה תמיד פני עתיד. הזיכרון הוא לכן חומר חשוב בעיצוב המחר. ברצוני לחלוק אתכם זיכרון אינטימי. הסיפור הזה דומה לסיפורים אחרים, לכן הוא אולי בנאלי, אך בה במידה הוא מאפיין את הזיכרון של הכלל.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה בידיו של גדי, אחי בן ה־21 כרטיס טיסה ליוון - הטיול הראשון לחו"ל מכסף שהרוויח בעבודה פיזית קשה. גדי לא גויס, אולם עם כרטיס הטיסה בכיסו הוא רץ להתנדב. לאור כמות הנפגעים הגדולה הוא קיבל אישור לעלות על טנק כטען קשר. שש שעות נלחם בבגדים אזרחיים, ביהודיה, בקרבות הנגד ברמת הגולן. לאחר שחילץ את המט"ק שלו מהטנק הפגוע, גדי נהרג ממקלע צריח של טנק סורי.

כשהסתיימה המלחמה, נסעתי לחפש את קברו של גדי. בנהיגה בכביש הסרגל ריצד האור האפור מבין עצי האקליפטוס, שהיו נטועים אז לאורכו. הנסיעה נראתה לי כמעבר במסדר אבל ארוך, בואך בית הקברות הזמני של הרוגי רמת הגולן בעפולה. נהגתי לבד והייתי עצוב ואחוז ספקות. למלחמה הגעתי משיקגו. האם הייתה זו החלטה נכונה לחזור כדי להשלים את כתיבת הדוקטורט? האם לא הייתי צריך להישאר לצד הורי, שרק פחות מחודשיים קודם לכן נודע להם על מות אחי גדי בקרבות הנגד של השריון? משהו דחף אותי לקברו של גדי ערב הטיסה חזרה. היה לי צורך במחווה של פרידה, פרידה מאחי המת, פרידה מכל היגון של החברה השסועה שעמדתי להשאיר מאחור.

בית הקברות הזמני בעפולה היה שדה חרוש שאגפו המזרחי היה עמוס קברים. רק חודשיים מאוחר יותר הופצו הגוויות בבתי העלמין הצבאיים. בודדים היו שם באותה שעת אחר צהרים מאוחרת. מצאתי את קברו של גדי. מספר קברים משם עמדה אישה צעירה בלבוש חולין. כשראתה כי אני עומד לפני הקבר בידיים ריקות, היא חילקה את זר הפרחים שבידיה לשניים: את מחציתו היא הניחה על קברו של אחי ונעמדה לצדי בדממה לדקה. לא החלפנו מילה ולא שבתי לראותה מעולם, אבל התמונה ההיא של תחילת החורף, סוף שנת 1973, נשארה איתי כל השנים.

הזדהות אנושית עם אחר, רגעים קטנים לכאורה של חסד, יוצרים מַחְבָּרִים של משמעות רבה. אני זוכר לילה שלם של שתיקה בבית אלמנתו של חבר, שבוע לאחר השבעה, שתיקה שהייתה בה קירבה ותמיכה הדדית מעבר לכל גשר שמילים יכולות לבנות. תחושת הסולידאריות אינה רק בשכול ואינה רק במחוות האלם. עיקרה בתחושת האחריות שמדובר בה היום פחות. לא האחריות המשפטית של הממשל כלפי האזרח, אלא האחריות רבת העוצמה של האדם כלפי חברתו.

אני זוכר את העשרות שנאבקו לצידי בשדה התעופה קנדי כדי לזכות במקום במטוס אל על, בטיסה שתוביל אותנו למלחמה ההיא, שממנה אחדים לא שבו. אני יודע שגדי, אחי הצעיר, לא הופיע ברשימת לוחמי גדוד השיריון, ולמרות ההרוגים שהורדו מההר התעקש לעלות על הטנק לקרב ממנו לא שב.

המוות של גדי שינה את משפחתי לנצח. תחושות אשמה ויגון הכריעו את הכף. אבא התאבד על קברו של גד. אמא איבדה כל שמחת חיים, ובחלומותיה חזרה אל דמותו. במכתב שהשאירה כתבה שעם מותה גדי ימות פעם שנייה, ולנצח.

בצוואתה כתבה: "אני מבקשת לקבל את מותי ללא אבל גדול, כי חייתי חיים מלאים, ידעתי להתגבר על משברים גדולים וקטנים שלדאבוני לא חסרו, ניסיתי להיות גם לעזר לאנשים אחרים... ותדעו שראיתי את ייסוד וקיום המדינה, את בנייתה ועל זה שהייתי חלק ממנה קיבלתי את מלוא סיפוקי".

הייתה לה רק בקשה אחת: "אני מבקשת... בימי זיכרון, להיות ביחד ולספר על גדי ועל התקופה של המלחמה ולהחדיר בדרך זו לנכדים ערכים של שייכות ואהבת הארץ, וכדי שלא לשכוח את גדי בדורות הבאים".

פרופ׳ אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד ויו״ר הדירקטוריון, אוניברסיטת רייכמן