בגין, בן־גוריון וראשית המשבר החוקתי

השמיים לא נפלו עלינו אחרי האישור בקריאה ראשונה לחלק מהרפורמה של לוין.

הם גם לא ייפלו אחרי האישורים הצפויים לחלקים האחרים בתהליך הדמוקרטיזציה. בצדק ובדין הפגינה הממשלה נחישות, תוך נכונות לשאת ולתת על בסיס המסגרת שהרוב בכנסת מעוניין בה, ולהכניס בה תיקונים שיענו על חששות המיעוט. האופוזיציה, לעומת זאת, עדיין לא הציעה, פומבית, הצעה מעשית. העמדה הגלויה שלה עימותית ונעה בין השחרה חסרת שחר של הרפורמה לבין הלבנה חסרת שחר לא פחות של המצב הנוכחי, של דחיקת הריבונות של העם וההשתלטות הקיצונית וחסרת התקדים של השופטים והיועצים המשפטיים על מערכות הממשל בישראל.

אף על פי כן, ההצעות שחשף הנשיא יצחק הרצוג הן בוודאי תוצאה של מגעים דיסקרטיים שניהל גם עם שופטי בג"ץ וגם עם אחדים מראשי האופוזיציה או עם נציגים שלהם. ההצעות מוכיחות שיש טעם במשא ומתן.

אוהבי המדינה מכל הצדדים צריכים לקוות שיידחו חרחורי המלחמה של אובדי דרך, כמו ראש עיריית תל אביב רון חולדאי או אהוד ברק, והאופוזיציה תדון עם הקואליציה בתיקונים או בשיפורים ברפורמה של לוין. לקראת המו"מ, בצומת הנוכחי במשבר החוקתי, טוב יהיה לבחון את המתווה ההיסטורי שהלכנו בו בדרכנו למשבר.

עיון היסטורי לא תמיד יכול לספק פתרונות לבעיות ההווה, אבל הוא יכול להאיר עיניים בהתמודדות עימן. כבר ב־1949 התחולל פה משבר חוקתי. "האספה המכוננת" שנבחרה בראשית השנה ואימצה את השם "כנסת ישראל" לא הצליחה לחוקק חוקה. רק מיעוט מהנבחרים לא רצו בחקיקת חוקה, והבולט שבהם היה דוד בן־גוריון.

רובם, לרבות הדתיים, רצו לחוקק חוקה - ולא הצליחו. מבטא בולט שלהם, לא היחיד כמובן, היה מנחם בגין. אבל לא בן־גוריון הוא שמנע חוקה, אלא חוסר יכולת של התומכים בחוקה להסכים על הנוסח שלה. גם כיום, ללא בן־גוריון, אותם הקשיים של אז מסכלים השלמת חוקה.

בן־גוריון התנגד לחוקה לא רק משום שלא רצה שסכסוכי חוקה יסיטו את המאמץ מן המשימות העצומות של ראשית המדינה. הוא התנגד עקרונית לחוקה. גם בסוגיה זו, כמו בסוגיית השיטה לבחירת הכנסת, הוא ביקש לאמץ את המודל של אֵם הדמוקרטיה המודרנית, בריטניה: איסור גמור על התערבות בית המשפט בחקיקה, ובד בבד איסור על התערבות נציגי ציבור בבחירת השופטים.

בגין דרש חוקה וסבר שהדמוקרטיה בישראל פגומה בלעדיה, בעיקר מפאת מיקומו באופוזיציה קיצונית לממשלת מפא"י וחששו מרודנות של מפלגת השלטון החזקה דאז. מיקומו הפוליטי וחששותיו הוליכו אותו לפתח כבר ב־1952 תפיסה משטרית רדיקלית וחסרת תקדים בעולם מאז ועד היום, המקנה לשופטים ריבונות־למעשה.

דרכו של בן־גוריון נחלה תבוסה כבר ב־1950. נדחה אז סופית המודל הבריטי ואומץ המודל של חוקי יסוד, שפתח לבסוף את הפתח, בתהליך ארוך, למחטף המשטרי של אהרן ברק ב־1995-1992. לא במקרה חָבַר היועץ המשפטי ברק לרה"מ בגין, אחרי שסייע להדיח את רבין מהנהגת המדינה באמצעות הפללתו במה שהיה אפשר לפטור בקנס.

לא במקרה תלמידו של בגין, שר המשפטים דן מרידור, רקח ב־1992 את המרקחת הממולחת שאנחנו מתמודדים איתה כיום. הוא זה שקידם, תוך הטעיית הכנסת, חוק יסוד שפתח פתח לשופטים לפסול חקיקה. אנחנו מתמודדים היום עם תוצאות האימוץ המאוחר, והמעוות, של מודל בגין.

תלמיד אחר שלו, יריב לוין, נחלץ להגנתה של ריבונות העם, זו שבן־גוריון כה חרד לה, באמצעות מיתון המודל הבגיני הקיצוני ועיוותיו.

את זה חייבים להבין מתנגדי הרפורמה של לוין בבואם לשאת ולתת עימו. הרפורמה חיונית ככל שרוצים לחתור אל חוקה ויחד עם זאת לשמור על ריבונות העם.