י"ט בכסלו זה חג הגאולה - תרקדו

לפני 50 שנה, בפרוס י"ט בכסלו, היה הנשיא השלישי זלמן שז"ר מצחצח את כובעו, נכנס למכוניתו ונוסע להתוועדות המרכזית בכפר חב"ד ושותה "לחיים".

שז"ר היה בן למשפחה חסידית מבלארוס, ראה בעצמו חסיד חב"ד ושמר על קשר אמיץ עם החב"דניקים. כנראה גם בזכות ביקוריו אלה יצא למרחוק שמו של "חג הגאולה" החסידי, וישראלים רבים בדור ההוא שמעו וידעו על אודותיו.

שז"ר כבר איננו וגם הדור ההוא הלך ונעלם, אבל י"ט בכסלו הפך לחלק בלתי נפרד מהחוויה היהודית והישראלית. לאן שלא תפנו היום תמצאו אזכור שלו, ובכניסה לירושלים בטוח תיתקעו בפקקי ענק בשל האלפים הגודשים את אירועי "צמאה" - הפסטיבל החסידי שבהיקפו הוא הגדול בישראל.

היום הוא יום י"ט בכסלו, חג הגאולה של האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" ומייסד חסידות חב"ד. היום בשנת תקנ"ט, 1798, הוא יצא מכלאו אחרי שהושלך אליו בשל הלשנת מתנגדיו שטפלו עליו עלילה.

הימים היו ימי הפולמוס הגדול עם תנועת החסידות שבאה לעולם דור אחד קודם לכן, ועל כן נתפס מעשה ההלשנה כמלחמה כוללת נגד החסידות, והשחרור - כגאולה שמימית וכ"מתן היתר" למנהיגי החסידות להפיץ את תורתם.

גם היום, כשחוגגים חסידים ויהודים טובים את חג הגאולה, הם אינם חוגגים רק את גאולתו הפיזית של בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי, אלא בעצם את שחרורה של החסידות מכבלי מתנגדיה.

מהי החסידות? החסידות היא תורתו של הבעל שם טוב שהרחיבה את תפיסת הקיום היהודי מתפיסה שכלית אל חוויה רוחנית כוללת שבמרכזה אמונה ודבקות.

בזמנה היא היוותה חידוש עז, אבל היום אי אפשר בכלל לזהות את הקיום היהודי הדתי ואת הזהות היהודית הדתית ללא התפיסה הבסיסית הזו. זו התפיסה שהתפתחה כעבור דור וחצי בידי חתן החג, בעל התניא, לתורת הנפש הידועה שמבוססת על הקביעה שבקרב כל יהודי ויהודייה שוכנת הנפש האלוקית, אותו חלק אלו-ה ממעל שיש לשים אליו לב ולתת לו חיים. החגיגה הזו רלוונטית גם למי שאינם חסידים ואינם חסידי חב"ד, משום שהחסידות אחראית ישירות לכל הרובד הנפשי והחווייתי שבתפיסה היהודית.

כבודה של היהדות ההלכתית במקומה מונח, ואין צורך להיכנס לשאלה אם די היה בה כדי שהזהות היהודית תשרוד, אבל הסיפור הזה של החסידות הוא חתיכת מתנה.

אני מתקשה לדמיין את החיים היהודיים הדתיים בכל מאות שנות הגלות שבין היהדות בתפארתה הפולחנית לבין ימי ייסוד תנועת החסידות. העומק הרעיוני, הרובד הנסתר, הרלוונטיות של היהדות ליום־יום גם מעבר לריטואל הדתי ולקודקס ההלכתי, ומעל כל אלה: בלי החסידות היינו חסרים את אותה "נקודה יהודית", שבמקרים רבים היא העניין כולו.

אפשר אולי להסתדר גם בלי זה ואפשר בכלל לא להאמין בזה, אבל בסופו של דבר, כל יהודי ויהודייה שחשים פה ושם את הרטט היהודי לא בראש אלא בלב, בבטן, בין קפלי התודעה - יכולים היום בלב שלם לחבק את המתנה הזו ולהגיד: חג שמח, גוט יום טוב. לחיים ולברכה.