אלה ימים של זיכרון וחג, תרועות מחצצרים, פאתוס ונאומים. חלק בלתי נפרד מחוויות הימים האלה - ובעצם, בחסות התקופה הפוליטית והחברתית המורכבת, גם חלק מחוויות החודשים האחרונים בכלל - הם הנאומים. המוסד הזה ימיו כימי עולם. איש אחד עומד גבוה, הרבה אנשים עומדים נמוך, הוא מדבר, והם מקשיבים. מכלב בן יפונה המהסה את העם בספר במדבר ועד בגין המהלך קסם על מאות אלפים בכיכר - העם הזה יודע ואוהב נאומים.
נאומי הכיכרות הם מבחינתי הילד הפחות מוצלח במשפחה הזו, יותר קריאות שלהוב מאשר נאום. סוג של קריאת "הורא!" מודרנית - גם כשהם שקטים ועצובים. עיקר העניין הוא, כמובן, הנאומים הרגילים. נאומי הטקס, הנאומים הפוליטיים, נאומי הכבוד. אני אוהב אותם וגם קצת, יש לומר בצניעות, מבין בתחום, אך קובע בצער שבדרך כלל וכמעט תמיד הם מקור לאכזבה גדולה במקומותינו.
כמעט תמיד הם נטולי השראה או התרוממות הרוח. הם כמעט תמיד לא זכירים, וכמעט אף פעם אפשר לצטט מהם ולו שורה אחת. גם כשיש בהם שורות טובות, הרי זו עדות לכתיבתו הטובה של כותב הנאומים. נכון שאפשר יהיה אחר כך לתת את המשפט, ואף לשים את שמו של הנואם מתחתיו בסוגריים, אבל הכל יודעים למי שייכת התהילה.
• • •
הסיבה לכל אלה היא לא, חס וחלילה, מיעוט דעתם וכישרונם של המנהיגים הפוליטיים והצבאיים. הסיבה היא ההיתר הגורף שניתן והטבעיות המופלגת שבה מתייחסים אצלנו לנאומים מן הכתב או מן הטלפרומפטר. בדרך כלל אלה אינם נאומים, אלא דקלומים. נכון יותר היה שהמנחה, בשעה שהוא מזמין את האישיות הבכירה לנאום, יאמר: "ועתה יעלה כבוד השר להקריא דברים שנכתבו לשם האירוע". גם במקרה כזה יוכל כבוד השר לשאוב הערכה ותהילה, אבל אלה יהיו הערכה או תהילה מהסיבה הנכונה. כלומר, הערכה על כך שהוא יודע לקרוא. נאום אין כאן ולא יהיה כאן.
וכאן נשאלת השאלה: זה יהיה כל כך מוגזם לדרוש ממנהיג פוליטי או צבאי לשאת דברים בעל פה, מהמיית ליבו או מהגיוני מוחו? ונגיד שבשל ממלכתיות חלק מהאירועים צריכים להיכנס למסגרת זמן מדויקת ואין מקום לאלתורים (אני לא מקבל את זה, אבל נגיד), כלום יהיה מוגזם לבקש שהדובר בעצמו יכין ויכתוב את נאומו, ולא יקריא אותו כמי שכפאו שד? האין לכל מנהיג פוליטי מחשבות ורגשות בקשר לחגי הלאום? בקשר לכל דבר בעולם? אז מה כן יש לו, אפוא? כושר ביצועי? טופסי מתפקדים?
אני לא אומר, הכישרון הרטורי הוא מתנה שלא ניתנה לכל אחד. אז מה בכך? פוליטיקאי או מפקד שאין דרכו בכך, יתאמץ וידבר קצרות. אין צורך בנאומים ארוכים ומייגעים. טובים כמה משפטים כנים ורציניים מהלב על פני הקראה משמימה של שני עמודים וחצי, שאיש מוכשר ומתוסכל כתב בכישרונו ושיגר בגינם חשבונית עסקה/דרישת תשלום.
• • •
ויש גם כמה וכמה יוצאים מן הכלל הזה, שנאומיהם קילורין לעיניים ושיר לאוזניים. אדלג ברשותכם על פוליטיקאים ועל מפקדים בני זמננו ואנקוט דוגמה - אחד הנואמים הטובים שהיו לנו כאן בשנים האחרונות, הרמטכ"ל לשעבר רא"ל אביב כוכבי.
כל מי שזוכר את נאומו ביום הזיכרון תשפ"ב, יודע על מה אני מדבר. נאום "הנני" של הרמטכ"ל כוכבי, שבמרכזו סיפור ההקרבה הרב־דורי של משפחת שטורמן, היה מאסטרפיס. ובעיקר, גם אם הוקרא מהכתב, ניכר היה בו שנכתב בידי הדובר. מאז טרחתי לעקוב אחרי נאומי הרמטכ"ל כוכבי, ובכל פעם יצאתי מכליי מרוב הערכה. לימים התברר שהיה שכר לפועלי והצלחתי ללמוד מכוכבי את אחד השיעורים המשובחים בתורת הנאום. הנה הוא לפניכם:
זה היה טקס גדול ומרשים לרגל סיומו של תרגיל ענק בן חודש, שאין להכביר מילים על אודותיו. היתה לי הזכות להשתתף בטקס כמרצה אורח בחלקו השני, אבל חלקו הראשון, הטקסי, הוקדש לנאומים ולברכות, ובמרכזו נאום הרמטכ"ל כוכבי. מובן שטרחתי לבוא מוקדם כדי לשמוע את הנאום הזה.
אביב כוכבי עלה על הבמה ללא דפים, הישיר מבט אל מאות החיילים ופתח ואמר כך: "מפקדים, קצינים, חיילים. דבר ראשון תזכרו את המילה האחת שאני אומר לכם עכשיו, נחזור אליה בהמשך. המילה היא: אזיקון". ואז המשיך לנאום מור"ק ומוטיבציה, ערכים ופקודות כמקובל.
בתום יותר מרבע שעה, כשהוא עומד לסיים, פתח הרמטכ"ל ואמר כך: "לילה אחד, בשעה שלוש וחצי, כשסיירתי בשטח עם מפקדים בשטחי התרגיל, ראינו פתאום חייל בגופייה, רץ יחף בחולות כשבידו אזיקון הקושר שתי קורות רופפות זו לזו. לשאלתנו למעשיו סיפר שכבר עלה על מיטתו, אבל מישהו סיפר פתאום שיש עמוד ברזל רופף, אז הוא החליט שהוא צריך לרוץ לשטח ולחזק אותו. ואני אמרתי לעצמי", סיים הרמטכ"ל, "שעם האזיקון הזה, בשלוש וחצי בלילה, אנחנו ננצח כל דבר".
• • •
ומה שאני אמרתי לעצמי היה, שאת השקט ששרר באולם לאורך כל הנאום הזה, גם בחלקים הפחות מעניינים שלו, אפשר היה ללוש בידיים. בגלל האזיקון, כמובן. אני זוכר את עצמי עומד שם בשלפוחית מתפוצצת. הייתי מאוד צריך לצאת לשירותים, אבל זה בכלל לא עלה על דעתי, כן? כי מה עם האזיקון, לעזאזל. המתח הרג אותי. אני בטוח שגם אם תוך כדי הנאום הייתי נופל פתאום ומאבד את הכרתי, הדבר הראשון שהייתי שואל כשהייתי מתעורר, מזנק מבין הסדינים ותולש את הצינורות מאפי היה: "מה עם האזיקון?!" ומצאתי את עצמי מעריץ עוד יותר את כישורי הנאום של כוכבי ומודה לו על כך מכל ליבי.
חצי שעה אחרי זה הגיע תורי. זה כבר היה אחרי ההפסקה, האולם היה פחות מלא, אבל עדיין היו בו מספיק קצינים וחיילים שזכו אף הם לשמוע את הדובר הקודם, הרמטכ"ל. עליתי על הפודיום, היטבתי את המיקרופון, נתתי עיניי בקהל ואמרתי להם: "מפקדים, קצינים, חיילים. דבר ראשון תזכרו את המילה שאני אומר לכם, נחזור אליה אחר כך: מגבון לח".
הם צחקו הרבה, זה נכון, אבל אני עדיין מסיר את הכובע בפני אביב כוכבי. על שירותו ועל כישרונו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו