זיופים בסולם זמבורה

זו היתה שמחה גדולה. ברית מילה מרגשת של ילד יפה עיניים, בן של ידידתי הטובה, שביקשה ממני גם להזמין את המוהל, לנהל את האירוע, לברך את הברכות, לכבד את המכובדים. עשיתי את זה, יש לומר, לא רע בכלל (מפוצץ בבריתות ולא פנוי להזמנות ב־2023, מצטער).

אירועי ברית מילה תמיד מרגשים אותי, ואני אוהב במיוחד שני היבטים: את ברכת הברית ("אשר קידש ידיד מבטן") במנגינה האשכנזית, ואת הפיוט "לכבוד חמדת לבבי" במנגינה המסורתית הספרדית, זו שמושרת גם במוצאי שבת עם "המבדיל". כל מי שמכיר את הפיוט הזה מפזם אותו בפיו ממש בשנייה זו. כי הוא יפה וקליט ונעים מאוד לשירה. ואכן, כשהסתיים הטקס נתתי קולי בשיר הזה והזמנתי את הקהל להצטרף.

אני זוכר שכולם שרו בעוז ובהתלהבות, אבל לא היה אפשר לשמוע את המקהלה המרגשת כלל, כי ממש מאחוריי עמד אורח אחד מעט מבוגר, איש מסורתי מלא חן, בעל קול זמבוראי־מרוקאי אדיר ממדים וכישרון מוזיקלי של, נגיד, קורקינט חשמלי, ומתחת לקולי הנישא נתן בהתלהבות את הגרסה שלו לפזמון, והיא נשמעה כמו צפירה אחת ארוכה ומחולקת למילים שכולה באותו הטון בדיוק.

זה לא היה זיופון קל או אי־דיוק, וזה לא היה אפילו מקרה חמור יותר של שירה בסולם אחר משלי. זה היה גם וגם וגם. לא שיר ולא סולם ולא מנגינה ולא קצב. זמבורה. צפירות עולות ויורדות.

ואני זוכר, כמובן, שאט־אט התחלתי להתעצבן, כי זה נורא, זה באמת נורא. ואני זוכר גם שחלפה בי המחשבה שזה ממש לא אחראי מצידו לעשות לי את זה כשבהישג ידי מונחת עדיין סכינו של המוהל. אבל אז הסתובבתי אליו והבטתי על שמחתו ודבקותו בשירה, ועל פניו הטובות והאוהבות ועל כפיו הנמחאות בחדווה - ובתוך שנייה הבנתי משהו ששינה את חיי החברתיים והמשפחתיים לתמיד: הוא לא יודע שהוא מזייף.

• • •

השבוע, כשראיתי את נועה קירל פוסעת על השטיחים האדומים המוגזמים שייקחו אותה לאירוויזיון, נזכרתי שפעם אהבתי מאוד את המוסד הזה. "ווטרלו" הוא אחד מחמשת השירים שאני שומע שוב ושוב ללא הרף. אני יודע פרטי טריוויה על טוטו קוטוניו (האיטלקי מ־1990), את נציגינו לאירוויזיון נתן דטנר (1987) וגיא אסיף (2000) אני מכיר אישית, ועם אלדד שרים (1977) יש לי בכלל הכבוד לחלוק במה ואפילו לשיר בעצמי את שיריו.

כל התיאור הזה בא בעצם בשביל שתי המילים "לשיר בעצמי", והוא נועד לספר שאני די בעניין של מוזיקה. לא ממש זמר מקצועי, אבל בהחלט שר היטב. למה להכביר מילים? עזבו אותי - תשאלו את הקהל.

וזו לגמרי הזדמנות נאותה לפתוח נושא כאוב, מפרק משפחות, מנתק חברויות ובעיקר - טאבו חתום ונעול שנהוג לא לדבר עליו: העובדה הפשוטה שחוש מוזיקלי אינו נחלת הכלל. להבדיל מדברים כמו ענבל באחורי הלוע או דעות פוליטיות, שהם דברים שיש לכולם - חוש מוזיקלי ויכולת שירה יש רק לחלק מהאנושות. גם אין לי מושג, אגב, אם לרוב או למיעוט. בטח יש גם נתונים מדעיים בנושא.

ומה שמפעים הוא שלהבדיל מאלף אלפי ההבדלות האחרות שמתקיימות בין בני אנוש, שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות וגזעיהם שונים ותרבויותיהם שונות, ובכל זאת ההבדלים האלה ניכרים ומדוברים בריש גלי - החלוקה בין המוזיקליים לבין הזייפנים היא מין עניין מסתורי, בלתי מודע וטובל במבוכה רבתי. הסיבה לכך היא כנראה זו שתוארה לעיל: רוב הזייפנים לא מודעים לכך שהם שרים מילים ללא מנגינה.

• • •

נכון שבדרך כלל חברי הקהילה המכובדת הזו נמנעים מלשיר, בשל שנות הילדות מלאות החסד שמציבות את היסודות החברתיים לחיינו בחסות התום והטוהר הילדי, שחף מנימוסים מיותרים ומכללי התנהגות אנינים. שם, בעולם הנקי ההוא, כשילד גועה כקרפד - נוהגים להסות אותו בגסות. גם אם מנצח מקהלה אומר בחן נימוסי: "אני מציע שדני יבוא לכאן כדי לעזור לי בניצוח במקום לשיר" - החברים האחרים כבר ידאגו לומר לדני שעדיף לו לחשוב על קריירה אחרת זולת לימודים ברימון.

הטראומה הזו, כאמור, אכן מעבירה את הזייפנים למצב השתק רוב הזמן, אבל זה לא באמת. האמת - הם מאמינים שנעשה להם עוול ולא יודעים מה רוצים מחייהם. זה כמו ראש ממשלה לשעבר שיושב בבית לא מפני שהוא חושב שהוא צריך לשבת בבית, אלא מפני שלתפיסתו נעשה לו עוול.

• • •

כשהקונפליקט הזה חודר לתוך תאים משפחתיים ואינטימיים הוא הופך להיות קשה עוד יותר, מפני שבמקומות המוגנים הללו פורק הזייפן מעליו כל עול ביישני ונותן דרור לזמיר הלכוד בתוכו לפרוץ החוצה. הוא שוכח לרגע שלמרות האהבה והקשר והמחויבות המשפחתית והנאמנות לתא - האנשים האחרים השוהים באותו החלל עימו גם הם בני אדם, ולהם אוזניים. וכשהם יושבים בחדרם ושומעים את הזוועות העולות מהסלון, קופא ליבם לעד.

ובאווירת הימים האלה, שבהם הצורך הבהול בפיוס, בהכלה ובקבלה ממלא את חלל האוויר, אני מבקש להושיט יד לשלום. זה הזמן לסלוח. אני לא מדבר כמובן על רשות הרבים, ולא דורש מעיריות או מקונסרבטוריונים לקבל לשורותיהם את המאותגרים מלודית. אני מסתכל אל תוך הבית פנימה. אל המשפחות שמתמודדות עם הדיסוננס הזה.

כאלה שסביב שולחנן, לכל מילות זמר יש יותר ממנגינה אחת בו־בזמן; כאלה שאצלן בבית הסולם היחיד המשותף לכולם הוא סולם האלומיניום שבמחסן; כאלה שאצלן עיוות הפנים בכאב פתאומי תוך שירה משותפת, אצל חלק מהאנשים, לא נובע מכאב שיניים פתאומי או מעקיצת עקרב, אלא מסיבות אחרות לחלוטין.

לכל אלה אני קורא באהבה ואומר: זה הזמן לסלוח. ביתו של אדם הוא מבצרו. בתוך משפחה מתקיימת דמוקרטיה מהותית, ובדמוקרטיה שכזו יש מקום לכולם, ולכל אחד מהם סולם משלו ודרך משלו לשיר את שירו.

ואתם יודעים מה? לא חייבים לקרוא לזה "שיר". זהו טקסט לירי המובע ברגש ובקול נישא באמצעות תמהיל טונים שלא באמת קיים, אבל למי אכפת, לעזאזל? אנחנו כאן, לא בהיכל התרבות. אנחנו בסך הכל משפחה אוהבת, שחלק ממנה אפילו יודע לשיר היטב.