כשהורים עוקדים

פרשת הילד הטרנסג'נדר: ההורים בוודאי זכאים להשמיע את קולם כחלק מקהיליית בית הספר, וכך גם נציגי הציבור • דבר אחד אסור להם לעשות: להעלות ילד קטן על המוקד

ילד בכיתה (אילוסטרציה - למצולם אין קשר לנכתב), צילום: עמי שומן

אין הרבה דברים נאצלים יותר בעיניי מאשר אזרחים שיוצאים להיאבק בשלטון, שלתחושתם בגד בהם.

אזרחים, שבמקום לשבת באפס מעשה, פועלים לתקן את אשר קולקל. אני גם לא נבהל ממחאות שהשיטה מגדירה כ"אלימות".

לרוב, בלי עשן איש לא מתייחס למוחים. אם "מהפכה היא כמו שריפה ביער", כמו שאמר מלקולם איקס - תיקון עוול מחייב לא פעם הדלקת מדורה.

למרות זאת, כשראיתי את המדורה (הסימבולית) שהציתה קבוצת הורים בפתח בית ספר ממלכתי־דתי באחת מערי המרכז ביום שישי האחרון, לא יכולתי ללמד עליה סנגוריה.

לאחר שגילו שאחד התלמידים בכיתה ג', שעד אז הם הכירו בתור בן "רגיל", הוא למעשה טרנסג'נדר שנולד בגוף של בת, הם התקבצו לפני שער בית הספר, נשאו שלטים ומיהרו לצייץ דיווחים וצילומים לרשתות.

אך־מהר הצטרפו אליהם פוליטיקאיות אינטרסנטיות והשליכו בשמחה עצים לאש הבוערת.

הסיבה שקשה להגן עליהם היא שהפעם בראש המדורה לא הוצבה בובה של אחד משונאי ישראל, אלא דווקא גולגולתו הדקיקה של ילד בן 8 בעל רגישות מיוחדת. זהו מעשה שלא ייעשה. זעם המוחים התגבר לאחר שגילו כי אם הילד עדכנה מבעוד מועד את הגורמים החינוכיים הרלוונטיים, שבחרו לא לשתף בכך איש. ההורים חשו מרומים. קל להבינם כמו שקל להבין את אנשי החינוך.

זו אכן דילמה קשה. מצד אחד, ההסתרה בעייתית הן מבחינת רמיית התלמידים והוריהם (כיצד יוכלו לסמוך כעת על סגל בית הספר?) והן מבחינת מה שזה משדר החוצה - שטרנסג'נדריות היא בושה שיש להסתיר.

מנגד, קיימת זכות הפרטיות של הילד שביקש שסיפורו לא ישותף, ויש גם ההבנה שמאחר שקשה מאוד לתווך לילדים בכיתות כה נמוכות את עניין השינוי המיני, מוטב להמתין עם זה כמה שאפשר. מצער היה לראות את ח"כ מיכל וולדיגר בין המוחים.

האחרונה, שמתגאה בפועלה למען מתמודדי נפש, הצהירה - ומיהרה להפיץ - שמדובר ב"...בלבולי זהות פרוגרסיביים... תופעות חריגות העומדות בניגוד גמור לאורח חיים דתי".

חבל ששכחה כיצד התייחסו בעבר למה שכונה "מחלות רוח" שהתגלו אצל ילדים. גם אז היו מי שטענו שאלה שדים שהוכנסו לגופם על ידי מבוגרים, וטיפלו בזה על ידי הקזת דם ואמצעים מבעיתים.

עצם הטענה כלפי האם נוגדת את השכל הפשוט - היש הורה בעולם שיבחר שבנו יהיה חריג ביחס לחברה שבה הוא חי?

גם הטענות נגד ההסתרה תמוהות. בלי לטעון לדמיון בין טרנסג'נדריות למחלות נפש, האם אנשי הלובי למען מתמודדי הנפש היו טוענים שעל אנשי החינוך לחשוף לכל התלמידים והוריהם שיש ילד בכיתה שסובל מסכיזופרניה, אם הוא מבקש שלא? סביר שלא - אז מה ההבדל?

ברור שאין פתרון מושלם לדילמה מורכבת. ההסתרה מזיקה והחשיפה פוגעת, ולכן אפשר להמשיך להתלבט ולהתווכח.

ההורים בוודאי זכאים להשמיע את קולם כחלק מקהיליית בית הספר, וכך גם נציגי הציבור. דבר אחד אסור להם לעשות: להעלות ילד קטן על המוקד. גם אם הם לא קיבלו מענה מספק מגורמי המקצוע עד כה, היה עליהם לפתור זאת בצורה דיסקרטית מול גורמי המקצוע, בלי להדליק מדורות שהאש שלהן חורכת נפש כה רכה של ילד.

הרי הם יודעים שאותו ילד ממשיך ללכת לבית הספר ומדי יום הוא יראה את ערימת הקרשים שהם הותירו לצד השער, ערימה שכמו ממתינה לו. גם לשיטת אלה שסבורים שמדובר ב"בלבולי ביצים פרוגרסיביים שאמו נטעה בו", אותו ילד זקוק לתמיכה ולטיפול ולא לקמפיין פוליטי על גבו, או לאש של שנאה שאוחזת בשערו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר