בבוקר יום רביעי, כ"ח באייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967, יומה השלישי של מלחמת ששת הימים, פרצו חיילי חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור את שער האריות בעיר העתיקה בירושלים ושחררו את הכותל המערבי והר הבית.
בטרם החל הקרב שידר מוטה גור ברשת הקשר לחייליו הודעה, שהיום היתה מן הסתם מזכה אותו בקיתונות של ביקורת בשל היותה "משיחית והזויה":
"אנו נהיה הראשונים שניכנס בשערי העיר העתיקה של ירושלים, העיר שעליה חלמנו ולה נכספנו במשך דורות. האומה היהודית ממתינה לניצחוננו. ישראל מצפה לשעה היסטורית זו. היו גאים".
עם סיום הקרב דיווח מוטה גור ברשת הקשר בהתרגשות שאין להסתירה: "הר הבית בידינו, אני חוזר - הר הבית בידינו".
מוטה גור גם הורה לשניים מקציניו להניף את דגל ישראל על מסגד כיפת הסלע, ביטוי לריבונותה של ישראל על ירושלים ועל ההר. הוא אף קיבל את פני נציגי הוואקף המוסלמי, שהודיעו לו כי הם מקבלים את עולו של השלטון הישראלי וכל שהם מבקשים הוא שקדושת ההר לא תיפגע. אלא שהשמחה על שחרור הר הבית היתה טרם זמנה.
שר הביטחון משה דיין הורה למוטה גור להוריד את דגל ישראל מן המסגד ולהסיג את חיילי צה"ל מההר. מאוחר יותר קיבלה הממשלה בהמלצתו החלטה לסלק כל סממן של ריבונות ישראלית מהר הבית ולהשיב את ניהולו לידי אנשי הוואקף.
דיין חשש כי העולם המוסלמי לא ישלים עם נוכחות ישראלית על ההר, וכי זו תיצור חיכוך מתמיד בין יהודים לערבים, שילהיט את הרוחות בשטחים שבשליטתה. "הר הבית" כנראה לא דיבר אליו, והוא נטה להקל ראש בחשיבותו הדתית והלאומית. הוא גם הניח שהיות שיהודים דתיים נמנעו באותה העת מלעלות להר הבית, הרי מדובר בוויתור שהציבור יכול לעמוד בו.
בדיעבד היתה זו החמצה היסטורית, בבחינת בכייה לדורות, שהרי באותם רגעים היסטוריים ביוני 1967 יכלה ישראל להכתיב את תנאיה ולקבוע סטטוס קוו חדש בהר לאחר ניצחונה המכריע במלחמה שהכריזו עליה הערבים.
אלא שמאז דבקו כלל ממשלות ישראל בעקרונות שקבע משה דיין.
מבקרים בני כל הדתות הורשו אמנם לעלות להר, אולם הכניסה ליהודים הותרה רק דרך שער המוגרבים, וגם זאת בשעות ובמועדים שנקבעו מראש, וגם נאסרו עליהם תפילה ופולחן בהר.
רבות מממשלות אלו נעדרו רגישות והבנה לחשיבותו של הר הבית ולמרכזיותו בהוויה היהודית - דתית ולאומית כאחת - ולראיה, הן היו נכונות במהלך סבבי שיחות השלום שניהלו בעשורים האחרונים לחלוק את השליטה בהר הבית עם הפלשתינים או עם מדינות דוגמת ירדן וסעודיה, או אף לוותר לחלוטין על שליטה זו ולהסתפק בכותל המערבי.
מה שאולי היה אפשרי ומובן בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, שוב "אינו מחזיק מים".
רבים בציבור היהודי אינם מוכנים יותר להשלים עם מציאות ומוסכמות העבר כאילו דבר לא קרה בעשורים האחרונים, ומתברר שגם הצד הערבי אינו נכון להוסיף ולהסתפק בניהול דתי של ההר אלא שואב עידוד מההססנות שמגלה ישראל, ומבקש להפוך לבעל הבית הבלעדי של ההר.
וכך, כמו בימיו של המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני, שהפך את שאלת הר הבית לסוגיה מרכזית במאבקו ביישוב היהודי שבאמצעותה גייס תמיכה והסית נגד היהודים, כך מבקשים כיום ממשיכי דרכו להפוך את ההר לאבן פינה במאבק שהם מנהלים נגד ישראל.
אלא שבכל האמור בהתנהלותן של ממשלות ישראל, הרי שדבר לא השתנה מאז ימי המופתי בשנות ה־30 של המאה הקודמת, כמו גם מאז שחרור העיר העתיקה ביוני 1967. ישראל נמנעת מלעמוד על שלה ונמנעת מלחזור בקול גדול על דבריו של מוטה גור: "הר הבית בידינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו