כשגברים מסרבלים את השפה (תגובה לאריאל הורוביץ)

אריאל הורוביץ הלין במדור זה ("דעות", 30.06.22) כי בחסותה של שרת התחבורה מרב מיכאלי זכינו ב"עומס והסרבול הבלתי נסבלים שהיא כופה על השפה העברית בשם הפמיניזם".

הוא צודק. פנייה כפולה בלשון רבים ורבות היא מסורבלת, לא חיננית, ואעז לכתוב אפילו מרגיזה ומנג'סת. למרות זאת, כשדרנית רדיו, אני מקפידה, ככל שאני מצליחה לזכור, על הפנייה הכפולה. נוכחות נשית במרחב הציבורי חשובה, גם כשהיא מסרבלת.

גדלתי וחונכתי ברדיו של ראשית שנות האלפיים. הרוב המוחץ של צמרת ההנהלה והשידור היה גברי, וכנכדתו של מורה לתנ"ך קיבלתי על עצמי בלי שאלות את הפנייה למאזינים, שכוללת בתוכה, אך לא מנכיחה, גם את המאזינות.

השפה העברית חשובה לי מאוד. אני מרגישה, ממש כמו הורוביץ, את מעמדה נשחק, ואת השליטה בה הולכת ומתמעטת מדור לדור. אבל אין קשר בין היכולת של ילד ישראלי לחבר בין קין המקראי למילים "קניין" ו"קנאה" למקום שלי וליחס אלי כאישה במרחב הציבורי.

אני, אגב, רציתי לקצר, להקל, ולא לסרבל. התחלתי להגיש את התוכניות שלי בלשון רבות. מייד קמו עלי מיטב הגברים הפריבילגים במקום העבודה שלי ומחוצה לו ושאלו, מדוע אני מדירה אותם מהשיח? למה אני לא רוצה לפנות גם אליהם כשאני מדברת על הצגה חדשה או על מופע מומלץ?

נדהמתי מהמוסר הכפול. הרי כשאני אומרת אותו דבר על הפנייה בלשון רבים, מסבירים לי (גם נשים שמסבירות, במקרה הזה מעדיפות את הצורה "מסבירים"), שעל פי חוקי הלשון העברית זו פנייה שכוללת גם את הפנייה אלי־אלינו, אישה ונשים בקהל מעורב.

תודה! אני מכירה את חוקי הלשון היטב. אבל הלשון העברית, כמו הדת היהודית (וזה כבר סיפור ליום אחר), ידעו להתאים את עצמן לזמנים ולמציאות שהשתנו. שפה היא דבר מתפתח. ברגעים כאלה אני נזכרת בשיעורי הלשון בתיכון, עת לימדה אותי המורה על כיווץ דיפתונג. היינו אמורים לומר נַוְלַד אבל אנחנו אומרות נוֹלַד כך שיהיה נוח יותר לדבר. אימצנו את המילה הלועזית טלפון (ולא "שח־רחוק" הפיוטי שהציעה האקדמיה ללשון העברית), ואף שהאקדמיה מעדיפה את המסרון, אנחנו מסמסים ומסמסות בכיף.

העובדה היא שהשפה שנוצרה לפני אלפי שנים, נולדה בחברה פטריארכלית, גברית, שבה התקבעה התפיסה שאם הקהל מעורב, הגיוני לפנות אלינו בלשון רבים. ממילא האישה היתה רכושו של הגבר ביותר ממובן אחד. היום אני אישה בפני עצמי, המבקשת לי יחס כזה, גם מהשפה האהובה עלי כל כך.

אשמח אם ידידי אריאל הורוביץ, ועוד רבים וטובות, יצטרפו אלי למצוא חלופה מסורבלת פחות. אולי הגיע הזמן ללשון סתמית (הצורה הלא מסומנת, זו שנועדה לקהל מעורב) חדשה. אולי אפשר להחזיר לשימוש את ה"נה" הנשית אך ללא השיוך המגדרי - בואנה או בוא'נה, שני השימושים כבר נוכחים בשפה. אני רק מבקשת שנשים וגברים כאחד יראו, ישמעו ויכתבו את עצמם ועצמן בעברית.