לקראת ביקור ביידן בירושלים: להחזיר את הסכם הגרעין למוקד

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מתכוון לבקר בירושלים, כנראה בסוף חודש יוני. הסיבות לביקור רבות, אך ללא קשר לאינטרסים האמריקניים, שאותם צריך להביא בחשבון, על ישראל להיערך לביקור כדי לקדם בו את מטרותיה. הפעם, מומלץ שהן לא יתמקדו בתוספת תקציב או במערכות נשק מתקדמות.

לאחרונה ביקר היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל, ד"ר איל חולתא, בוושינגטון ונפגש עם מקבילו. הדיונים שניהל שם התעסקו בביקור הנשיא הצפוי, באיראן, במצב הביטחוני בירושלים, בעזה, בסוריה ובלבנון, בשיתופי הפעולה בין ישראל לארה"ב, וכנראה גם בענייני רוסיה וסין.

המו"מ על החזרה להסכם הגרעין נמצא כרגע בסוג של הפסקה/הקפאה, ללא לו"ז מוגדר ומוסכם להמשך, אך הצוות האמריקני, בהובלת רוב מאלי, והצוות האירופי, בראשות השר ז'וזפ בורל, מחפשים דרכים יצירתיות והזויות "לרבע את המעגל".

הנציג הרוסי אוליאנוב התראיין בשעתו, ימים לפני החתימה הצפויה על ההסכם, והתרברב כי בהובלתו ובעזרת סין מקבלים האיראנים הסכם טוב בהרבה מזה שייחלו לו. לצערו, ברגע האחרון הגיעה הוראה ממוסקבה להחריג מהסחר עם איראן את הסנקציות הכלכליות שהוטלו על רוסיה בשל הפלישה לאוקראינה. הדרישה אמנם נפתרה מאז, אך גרמה בשעתו להפסקת השיחות.

רוסיה לא היתה לבדה, ומה שתוקע עדיין את היכולת לחתום על הסכם גרעין חדש הוא דרישת איראן להוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור הזרים (FTO), לאחר ששאר דרישותיהם הסחטניות נענו בחיוב. האיראנים דוחים בינתיים כל הצעה נגדית, שלא כוללת את הוצאת הארגון בכללותו מאותה רשימה שחורה.

אמנם המגעים מוקפאים רשמית, אך מכיוון שכל הצדדים מעוניינים בהסכם, קיים בישראל ובמפרץ חשש שתימצא "דרך יצירתית לרבע את המעגל". השר בורל טס לטהרן לחפש דרך ל"כניעה" שכזו, אחרי שהצהיר על מבוי סתום בשיחותיו עם מזכיר המדינה אנתוני בלינקן.

גם אם ייחתם הסכם עד ביקור ביידן בישראל, וגם אם לא, סוגיית הגרעין תתפוס מקום מרכזי בשיחות המדיניות, לצד התנהגותה האגרסיבית של איראן ותמיכתה בטרור. רוסיה, סין ותהליך השלום יעלו בשיחות, אך על ישראל לוודא כי הטיפול באיראן יתפוס את עיקר השיח בעת ביקורו.

***

לפיכך חשוב להציג בנקודת זמן זו את מגרעותיו וסכנותיו של ההסכם שהתגבש, ולהציע צעדים שישראל תנקוט אם ההסכם ייחתם ואם לא ייחתם (בשאיפה, יחד עם ארה"ב והשותפים).

ההסכם שהתגבש מבוסס על ההסכם הגרוע מ־2015 וכולל ויתורים נוספים לאיראנים. הוא לא מתחשב בזמן שחלף מ־2015 ובזמן הקצר שנותר לסיומו ולפקיעת ההגבלות על איראן. הוא גם לא מתחשב בממצאים חדשים, בין שזהו ארכיון הגרעין שהמוסד הביא ב־2018 ובין שאלה ממצאי סבא"א על ההפרות האיראניות שהתגלו בכמה אתרים.

ההסכם החדש יאפשר לאיראן הגעה בטוחה לסטטוס של מדינת סף גרעינית ולפצצה בשנים הקרובות, מה שיגרום לשינוי מאזן הכוח העולמי ולמרוץ חימוש גרעיני נרחב במזרח התיכון.
אין בהסכם כלים ומנופים שיאלצו את האיראנים לנהל מו"מ להסכם "ארוך וחזק יותר", כפי שהבטיח ביידן וכפי שמפיצים בטעות מכוונת תומכי החזרה להסכם.

ההגבלות יפוגו על פי הלו"ז המקורי, וכבר ב־2025 תאבדנה המעצמות את מנגנון הסנאפ־בק שמאפשר להפעיל מחדש את הסנקציות. לא יישאר מנגנון לחץ על האיראנים, שיקבלו עם החתימה נכסים במאות מיליארדים.

ההסכם לא מטפל בפיקוח על הפעילויות הקשורות בפיתוח מערכת הנשק, מעבר לחלק הדל הכלול ב־section T בהסכם המקורי. כנראה הסיכום החשאי בין הרוסים, האיראנים והאמריקנים שלא לאכוף את הסעיף זה, שהוכנס להסכם בלחץ ישראלי, עדיין בתוקף. ייתכן שההסכם החדש כולל עוד סיכומים חשאיים והסכמי צד נוספים. גם עתיד החקירות הפתוחות של סבא"א עדיין לא ברור.

לביידן ולצוותו יהיה נוח להמשיך במצב הנוכחי עד נובמבר, אז יתקיימו בחירות האמצע בארה"ב. חתימה על הסכם שכולל כניעה כלשהי לדרישה האיראנית להוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, תעורר התנגדויות בבתי המחוקקים ותפגע במפלגה הדמוקרטית.

***

בחינת האלטרנטיבות מציבה שתי חלופות עיקריות, שהבחירה ביניהן ברורה. תחת ההסכם הגרוע יגיעו האיראנים בוודאות ליכולת העשרה תעשייתית, המבוססת על צנטריפוגות מתקדמות והעברת חלק מזערי מהאורניום (שיועשר לגיטימית) להעשרה צבאית ולצבירת מספיק חומר לפצצה. ההגעה לסטטוס מדינת סף ולפצצה תתבצע בקצב איטי, אבל איראן תהיה חזקה יותר ותיתפס כמדינה שקיימה הסכמים שעליהם חתמה.

עם זאת, ללא הסכם תנסה איראן להגיע לפצצה מהר יותר, אבל תעשה זאת מעמדת חולשה וללא לגיטימציה. לישראל, ובשאיפה גם לארה"ב, תהיינה לגיטימציה, דחיפות, רלוונטיות ומטרות מתאימות לפגיעה קריטית.

במשוואה של לגיטימציה + רלוונטיות + דחיפות + שותפות אל מול "קניית זמן" לבניית יכולות, שתבוא על חשבון סכנת התקדמות איראנית לנקודת אל־חזור, ברור מהי הדרך הנכונה. לכן ישראל חייבת לשמוע מביידן במהלך ביקורו הבטחה לשמירת חופש פעולה מלא והגברת השת"פ בלחימה מול איראן בכל הממדים.

ישראל חייבת לבנות מסע דה־לגיטימציה להחלשת איראן בכל הדרכים האפשריות - כלכלית, מדינית, צבאית, פוליטית, תקיפות סייבר, בניית כלים קינטיים, כלים רכים ומשפטיים ועוד. לצורך כך יש להשקיע בתקציבים ובכוח אדם ראויים.

למנהיגי איראן חייב להיות ברור כי הסתיים העידן שבו ראש התמנון נשאר חסין, בזמן שהוא מפעיל שליחים לתקוף ולערער את היציבות האזורית.

בד בבד עם התוכניות המבצעיות, חייבים לבנות תוכנית תקשורת אסטרטגית שתכלול מסרים על ההתנהגות האיראנית ועל הסכנות הצפויות מאיראן גרעינית, ושתדגיש את האיום הישיר הצפוי לארה"ב ולאירופה לאחר שאיראן תשלים פיתוח טילים בליסטיים בין־יבשתיים.

***

ארה"ב עמדה לחתום על "הסכם כניעה" מביש ומסוכן, ועדיין מוכנה לעשות זאת בתנאים מסוימים. איראן התבצרה בדרישותיה, וכנראה העלתה דרישה אחת יותר מדי, שהעניקה לארה"ב הזדמנות לבנות תוכנית משותפת עם ישראל שתאלץ את האיראנים לנוע במהירות להסכם "ארוך וחזק יותר".

על מנת להשיג זאת אסור להיכנע לדרישות האיראניות, אלא לחזור לתוכנית לחץ מקסימלי, לצד בניית איום צבאי אמין על המשטר ושרידותו. אם האיום לא ישפיע על ההתנהגות האיראנית, צריך להיות מוכנים ברצינות להפעילו בקואליציה בינלאומית רחבה.

תא"ל (מיל') פרופ' יעקב נגל הוא Senior Fellow ב־FDD ופרופסור אורח בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון. כיהן כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו וכראש המל"ל בפועל.