התחושות קשות מנשוא, הלב מסרב להאמין, רק מקווה שעוד רגע נקום ונגלה שכל זה היה חלום רע. מי היה מאמין שהיום השמח הזה, ל"ג בעומר, שמסמל את סיומה של תקופת האבלות, יהפוך ליום אבל בלתי נתפס.
שלוש פעמים הסתובבו הרמקולים ליד ביתי בבני ברק, פעמיים בשישי ופעם נוספת במוצאי שבת. בכל פעם מכריזים על הלווייתו של עוד אחד מהרוגי האסון, שגר בשכונה. הרב זקבך ז"ל, שהוריו גרים בסמוך, והנערים משה לוי וידידיה חיות. את חלקם אנחנו מכירים, נצטרך ללכת לנחם, לעמוד מול המשפחות השבורות, לדמוע פעם נוספת השבוע, לשבור את הלב שוב.
והסרטונים, אוי הסרטונים. בכל רגע מתפרסם סרטון מאותן דקות שחורות, מראה את המראות הקשים לצפייה. הרבה הזכירו בסוף השבוע את האסון שאירע בציון הרשב"י לפני 110 שנים בדיוק, ל"ג בעומר תרע"א, אז קרס מעקה הגג באמצע החגיגות, והביא להריגתם של כעשרה בני אדם. כדי לסבר את האוזן, באותה שנה היו במירון עשרת אלפים איש בלבד. האסון ההוא נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע היסטורי. מי האמין כי 110 שנים לאחר מכן, נחווה אסון כבד הרבה יותר, עם כמעט פי חמישה קורבנות.
חבר שהיה שם סיפר לי שכשהתחילו הצעקות מלמטה, לא היה ברור להם - אלה שעמדו למעלה - מה אירע. הם חשבו שהרצפה קרסה תחת החוגגים. במשך דקות ארוכות הוא ושאר האנשים שלידו חששו לזוז ולו מילימטר, כשמסביב נשמעות צעקות אזהרה: "ורסאי! ורסאי!". כמה דקות מאוחר יותר, התברר שהאסון גרוע הרבה יותר אף מזה שאירע באולמי ורסאי לפני 20 שנה.
שקלתי לעלות למירון גם אני. אך החשש מהצפיפות מנע ממני בסופו של דבר לעלות. אז נסענו לחגוג עם הילדים בערב משפחתי בירושלים. בדרך חזור שמעתי ברדיו את מעמד ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרון, רגעים מלאי רגש ושמחה. קצת לפני אחת הגענו הביתה וכיביתי את הרדיו. מי חלם שבעוד דקות ספורות, המעמד המרגש הזה יהפוך לאסון שהמוח לא יכול לתפוס. עבור יותר מדי משפחות, ל"ג בעומר תשפ"א הוא היום שעצר בבת אחת את חייהן, שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. הלב שלנו בוכה איתכם.
התחושות קשות מנשוא, הלב מסרב להאמין, רק מקווה שעוד רגע נקום ונגלה שכל זה היה חלום רע. מי היה מאמין שהיום השמח הזה, ל"ג בעומר, שמסמל את סיומה של תקופת האבלות, יהפוך ליום אבל בלתי נתפס.
שלוש פעמים הסתובבו הרמקולים ליד ביתי בבני ברק, פעמיים בשישי ופעם נוספת במוצאי שבת. בכל פעם מכריזים על הלווייתו של עוד אחד מהרוגי האסון, שגר בשכונה. הרב זקבך ז"ל, שהוריו גרים בסמוך, והנערים משה לוי וידידיה חיות. את חלקם אנחנו מכירים, נצטרך ללכת לנחם, לעמוד מול המשפחות השבורות, לדמוע פעם נוספת השבוע, לשבור את הלב שוב. והסרטונים, אוי הסרטונים. בכל רגע מתפרסם סרטון מאותן דקות שחורות, מראה את המראות הקשים לצפייה. הרבה הזכירו בסוף השבוע את האסון שאירע בציון הרשב"י לפני 110 שנים בדיוק, ל"ג בעומר תרע"א, אז קרס מעקה הגג באמצע החגיגות, והביא להריגתם של כעשרה בני אדם. כדי לסבר את האוזן, באותה שנה היו במירון עשרת אלפים איש בלבד. האסון ההוא נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע היסטורי. מי האמין כי 110 שנים לאחר מכן, נחווה אסון כבד הרבה יותר, עם כמעט פי חמישה קורבנות.
חבר שהיה שם סיפר לי שכשהתחילו הצעקות מלמטה, לא היה ברור להם מה אירע. הם חשבו שהרצפה קרסה. במשך דקות ארוכות הוא ושאר האנשים שלידו חששו לזוז ולו מילימטר, כשמסביב נשמעות צעקות אזהרה: "ורסאי! ורסאי!". כמה דקות מאוחר יותר, התברר שהאסון גרוע הרבה יותר אף מזה שאירע באולמי ורסאי לפני 20 שנה. שקלתי לעלות למירון גם אני. אך החשש מהצפיפות מנע ממני בסופו של דבר לעלות. אז נסענו לחגוג עם הילדים בערב משפחתי בירושלים. בדרך חזור שמעתי ברדיו את מעמד ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרון, רגעים מלאי רגש ושמחה. קצת לפני אחת הגענו הביתה וכיביתי את הרדיו. מי חלם שבעוד דקות ספורות, המעמד המרגש הזה יהפוך לאסון שהמוח לא יכול לתפוס. עבור יותר מדי משפחות, ל"ג בעומר תשפ"א הוא היום שעצר בבת אחת את חייהן, שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. הלב שלנו בוכה איתכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו