בשלהי שנות ה־90, כשהתבהרו הסדקים שבהסכמי אוסלו, ביקש מחנה השלום להעמיק את התמיכה הציבורית בו באמצעות תעשייה שלמה שתיתן גיבוי לרעיון שהולך ומתנתק מהמציאות. כולם נקבצו ובאו לך: מכוני חשיבה, מענקי מחקר, ספרות, עיתונות, אקדמיה; אלה שיווקו לעם את המוצר בנימוקים תכליתיים: אם נמשיך לשמור בידינו את השטחים, זה יבוא על חשבון הסכמי שלום, כלומר על חשבון צמיחה כלכלית ורווחה. מסמך של "המועצה לשלום וביטחון", שחיברו קצינים בכירים ב־2012, קבע: "מפעל ההתנחלויות אינו מחזק את הביטחון הלאומי של ישראל, פוגע במעמד הבינלאומי ובחוסן החברתי ומהווה חסם מרכזי בפני התקדמות לקראת הסדר מדיני". הדברים נכתבו הרבה אחרי אוסלו וההתנתקות; מעשי ידיהם טובעים בים והם ממשיכים לומר שירה. ללמדך אמונה מהי.
הסכמי השלום האחרונים מאירים את מחנה השלום באור בעייתי ומהדהדים שאלות מביכות: כיצד אנו, הגנרלים, נופיע בפני הציבור שלו במשך שנים אמרנו ששער הכניסה לעולם הערבי נמצא ברמאללה, וכעת מתברר שצדיקים יבואו בו בקזבלנקה, בוושינגטון ובריאד? איך נסביר שצמיחה כלכלית תלויה בנסיגה, שעה שהסכמי השלום האחרונים לא הותנו בוויתורים טריטוריאליים? כיצד ייתכן שדווקא הימין, שאותו תייגנו בעלבון כמי שלנצח יאכל חרב, נושא בפיו עלה של זית? כיצד נמשיך לתייג את עצמנו כמחנה השלום, שעה שמי שמקדם אותו הלכה למעשה הוא הליכוד? אנה נוליך את החרפה?!
מי שיצטרך להשיב על השאלות הם מבשרי "השלום" בעצמם, וכאן טמונה בעיה לא פשוטה. התיאוריה המקובלת בפסיכולוגיה מורה כי כאשר המציאות טופחת על פנינו, אנו אנוסים להתכנס לדיסוננס שלאחריו תגיע התפכחות הדרגתית. אבל מי שנשבע אמונים לחזון השלום של שנות ה־90, יתקשה להיפרד מאמונתו. התפכחות היא מהלך כואב. הכל קורס. איך ייערב לחיכי קפה הבוקר, כשכותרות העיתונים מדווחות כי מבשר השלום הוא דווקא נתניהו? זו בדיוק הנקודה שבה מתפתחת תעשייה (דור 2.0) של טכניקות התחמקות ויצירת נרטיבים שקריים, שיחליקו כשמן סמיך על עצמותיהם היבשות של הנכזבים.
שיטה אחת היא באמצעות ייחוס הצלחת היריב לנסיבות חיצוניות, ולא לתכונותיו או לתפיסת עולמו של המנהיג. לפי שיטה זו, נתניהו נקלע במקרה לצומת היסטורי־פוליטי שהיטיב עימו: האיבה של איראן לסעודיה ולבעלות בריתה, בשילוב מנופי השליטה של אמריקה בראשות טראמפ, דחפו את ארצות ערב לזרועות ישראל.
ברוח זו הדגישה גברת מכובדת (מאוד) ממחנה השלום לפני כשבוע: "נתניהו לא עשה שלום. הוא קיבל אותו"; בתוך כך הציעה לכנות את טראמפ -"חמורו של שלום". באופן הזה המתכחש אינו מערער את יסודות אמונתו, וזה אף המשך טבעי לתיאור הבחירה הדמוקרטית בנתניהו או בטראמפ כ"תאונה היסטורית".
הבעיה המהותית עם מסגור פרשני כזה היא הוצאת גורם המנהיגות־אישיות, המוסר והמסורת מהמגרש הפוליטי, והיא גובה מחיר כבד בדמות סירוס החשיבה של האזרחים. כך, למשל, בטורו מיום שישי האחרון ייחס נחום ברנע את נכונות מרוקו לשלום מלא עם ישראל לנסיבות גיאו־פוליטיות פנים־מרוקאיות (מערב הסהרה, מאוריטניה, וכו'). להצדקתו השתמש ברנע במושגים שמערטלים את השחקנים ממחלצות תרבותיות, כגון "הידועה בציבור" ו"פילגש".
לכאורה הגיוני, למעשה מעוות. כדי להוכיח זאת נסתפק בדוגמה אחת. במבט ריאל־פוליטי, הסכמתן של האמירויות לשלום עם ישראל אכן נובעת מגורם חיצוני (איראן). אבל מדוע נהרו לישראל? משום שישראל נתפסת כחזקה: נחישות הפעולה של כוחות הביטחון בשיתוף פעולה אמריקני בעשור האחרון, הציבה את ישראל כמעצמה שכדאי לעשות איתה עסקים. אינטרסים? בוודאי, אבל גם אמונה: הרעיון (של הימין) שכדי לסכל את מזימת האויב עלינו לכתוש אותו, הוא בגדר אמונה. גם הרעיון של מחנה השלום שכדי להביא מזור לחברה יש לפייס את האויב (למשל, באמצעות מסירת שטחים) הוא בגדר אמונה. מי שמאמין לא מפחד, אבל עד גבול מסוים, והוא: מבחן העובדות והמציאות.
