יש שני סוגים של אנשים שלא יסיימו את התואר. יש את אלו שלא יסיימו את התואר כי הם סיימו את השליחות שלהם בעולם הזה. הם לא יסיימו יותר שום דבר. האמת היא שעליהם אין מה לרחם. הם כבר לא ירגישו דבר, ולא נורא שלא יסיימו את התואר, כי אחרי שמתים אי אפשר לעשות בו שימוש. הכאב האמיתי הוא שלנו, אלה שנשארים כאן עם הזיכרונות, שנאלצים להתמודד עם האובדן, עם החלל שנפער בלב.
ויש את אלה שלא יסיימו את התואר בגלל המילואים. צעירים מלאי מוטיבציה שרצו לבלוע את העולם אחרי השירות הצבאי המשמעותי שהיה להם בסדיר, אבל נקראו למילואים, ולא משנה כמה ניסו לשמור על האיזון בין המדים לבין השיעורים - הצבא לקח מהם יותר ממה שיכלו לשאת.
הבחירה בין החובות באזרחות לבין החובות במילואים כמעט בלתי אפשרית. היא מזכירה את "בחירתה של סופי", אבל לא באמת, כי את החבר'ה בשטח אי אפשר לאכזב.
מדובר באנשים שלא בחרו בקריירה צבאית, אבל המציאות כפתה עליהם מצב שבו הדרך שלהם באזרחות תצטרך להמתין עד שיסיימו עם המבצע האוגדתי. יפי הבלורית של המילואים בחרו בצבא לא מאהבת המדים או המערכת, אלא מתוך תחושת מחויבות עמוקה. זה חלק מהזהות שלהם, מהקשר שלהם לארץ ולחברה. הלימודים, העבודה, המשפחה, התחביבים, הבריאות הגופנית והנפשית - כל אלו נאלצים להמתין בצד.
כשמישהו מהאזרחות שואל מילואימניק, "נו, אז מה חדש?" התשובה כמעט תמיד תהיה ריקה: "לא הרבה". אבל האמת היא שהרבה קרה. כל יום בשטח מלא חוויות אינטנסיביות. כל משימה, כל רגע של מתח או צחוק פנימי, הם חלק מהמציאות המבודלת של המילואים, שלא תמיד אפשר להסביר או לשתף.
הקצין הצעיר שבעל כורחו עושה תפקיד של שלושה קצינים כי חסרים אנשים, הבחור בן ה־50 וקצת שלא מוכן להפסיק להתרוצץ, והמג"ד הצעיר שיצא לקורס מג"דים מייד אחרי התמרון כי הרגיש מחויבות לשמור על חיילי הגדוד. מישהו יעזור להם לסיים את התואר?
כשאתה בצבא אתה חש אשמה כי אתה לא עוזר בבית, כשאתה בבית אתה חש אשמה כי אתה לא בצבא. קשה להסביר את ההערצה לאנשים שלידך, אלו שחושבים אחרת ממך פוליטית אבל מוכנים לחטוף בשבילך כדור. הקצין הצעיר שבעל כורחו עושה תפקיד של שלושה קצינים כי חסרים אנשים, הבחור בן ה־50 וקצת שלא מוכן להפסיק להתרוצץ, והמג"ד הצעיר שיצא לקורס מג"דים מייד אחרי התמרון כי הרגיש מחויבות לשמור על חיילי הגדוד. מישהו יעזור להם לסיים את התואר?
אני שילמתי מחיר נמוך יחסית. הפסדתי כסף, הדוקטורט שהיה אמור להסתיים ב־2024 נדחה, בתקווה, לסוף 2025, והמצב הגופני שלי הידרדר. איבדתי חברים, חלק בקרבות קרובים מאוד אלי. החתונה שלנו התקיימה ביום הרביעי למלחמה, באולם של "יד שרה", במקום האירוע הגדול שתכננו, ולמחרת חזרתי לצבא והשארתי את אשתי לבד.
החלק הקשה ביותר היה כשאמרתי לה, עולה חדשה מאמריקה ללא משפחה בארץ, שאני צריך לצאת לסבב נוסף בעזה, והיא שאלה אותי: "אז מי לוקח אותי לבית החולים ללידה?"
יש לי חברים ששילמו מחירים גבוהים בהרבה. חלק בחייהם, חלק בגופם, חלק איבדו את רוב רכושם, וכולם שילמו מחיר נפשי כבד.
הרבה מילואימניקים לא יודעים אם ומתי יסיימו את התואר. הם לא יצליחו להשלים את הסמסטר, גם אם יקבלו דחייה בהגשת העבודות ועוד אלף צילומים בחינם. מאוחר מדי לשיעורי עזר.
ואחרי שישלחו את כולם הביתה, הם יצטרכו להשלים לא רק את העבודה של הסמסטר הקודם. הם יצטרכו להשלים את הזמן שעצר כשהם עלו על המדים. בזמן שאחרים ממשיכים בחיים, הם עדיין מנסים להוריד את הלכלוך מהאצבעות בידיים. והאמת היא שאי אפשר לזכור את כולם. ואי אפשר לעזור לכולם. אבל אולי נוכל להזכיר למי שלא נמצא שם שיש לנו יפי בלורית, שרק רוצים לחזור לחיים ולנסות להשלים את התואר.